בתשובה לג. שמעון, 21/05/01 12:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שמעון, אני בהחלט מסכים עם הקביעה שלך שפירוק כל ההתנחלויות איננו מעשי לא היום ולא בטווח הקרוב עד בינוני .והדגש המצער בכל העניין הוא על המילה כל. משום כך, למרות האנטיפטיה ששאני רוחש למפעל ההתנחלות, אני חש אמפטיה למתנחלים ,ולו מן העובדה שכמו בתחומים רבים אחרים הם נהפכו לחמורו של השלטון - היינו ,הם הנושאים בעול השקר הלבן שכל ממשלות ישראל השלו בעזרתו את עצמן ואת הציבור. כמובן שכמו שהפרה רצתה להניק העגל רצה לינוק, ולחוסר היכולת של המערכת הפוליטית להכריע בליבה ובמעשיה להיכן היא רוצה להוליך את המדינה ,חברה האידאולוגיה הנד"לנית-משיחית-אידאולוגית שכרוכה בחוט שני מימי נאמני ארץ ישראל השלמה דרך גוש אמונים ועד היום. גם הקביעה של אלבסנדר מאן למטה שאין לסכסוך הישראלי-ערבי מקבילה היסטורית מקובלת עלי. על כן קשה להעלות איזה לקח היסטורי רלוונטי שיועיל לפתרון הסכסוך (אולי רק אספקטים מסויימים ניתנים להשוואה היסטורית, שכמובן החשוב שבהם הוא נושא הכיבוש ומלחמתו של צבא באירגוני גרילה טרוריסטיים) הערת אגב לאסף - כמה בישראלים מבחינים בכלל בקיומם של ערבים נוצריים ,כמה בכלל יודעים על ההבחנה האמפירית הזו, או שעבור מרבית הציבור ערבי שווה מוסלמי? הנקודה שאני רוצה לחדד היא זאת- אין עוררין על המחויבות העליונה והראשונה של הממשלה לשמור מצד אחד על ביטחונם המיידי של האזרחים ,ומצד שני להטוות דרך אשר תוביל אותם לביטחון ארוך טווח .לעיתים שני הציוויים הללו סותרים אחד את השני, ואז לדעתי המחוייהות הראשונה היא היטחון מיידי. מכל ממשלות ישראל לדורותיהן, רק שתיים וחצי פעתו מתוך ראייה מדינית ארוכת טווח - היינו, קבעו לעצמן מטרה וחתרו כמעט בכל אמצעי להשיג את המטרה הזו. כמובן שהוויכוח המר הוא על אמיתות או שקריות המטרה, אך מה שמעניין כרגע הוא עצם האומץ של ממשלה לבצע מה שמוטל עליה מלכתחילה - להסתכל מעבר לאופק הפוליטי מיידי. אלה היו ממשלות בן-גוריון, רבין השנייה ובמידה מסוימת זו של שמיר (סטגנציה כאידאולוגיה ואסטרטגיה) האם הממשלה הנוכחית, כמו שתי קודמותיה במידות שונות ,פועלות אך ורק לניהול הסיכדוך ולתגובה שוטפת ,או שישנה איזו מטרת על, מטרה אסטרטגית ארוכת טווח שאליהן היא שואפת .שוב ,ברור שהמטרה הזו תהיה אבן מחלוקת רצינית של חיים ומוות ,אך האם בכלל ישנה חשיבה שכזאת? האם יודעים מה רוצים ,ומעמידים את הרצון לסימולצית היתכנות? על מה הם רוצים לדבר עם הפלסטינים ברגע שיפסיקו לירות ,באופן שלא יחזרו לפצצות לאחר שיחה קצרה? אחד הסימפטומים של תקופות לחץ וסכנה הוא ההוקעה כבוגדים בכל מי שמנסה לנתח את המצב מנקודת מבט רחבה, מנותקת ,קרירה וביקורתית. כשהדם חם החולה צועק למורפיום מידי ,וזה מובן וטבעי ,אבל הרופא חייב לשקול את הסכנות כולן. מאד מטריד לקרוא את הדיווח של עוזי בנזימן בהארץ שבמסדרונות השלטון מדברים על ממוצע של עשרה, 10, הרוגים ישראליים בחודש כמחיר "סביר" אז עד כמה אפשר לשרטט השתלשלות אירועים שכזו: .1 השלטון מחליט בינו לבין עצמו על רמת הרוגים מסוימת "סבירה" (מזכיר ימים אחרים רחוקים יותר - 69 - וקרובים יותר - 2000) .2 כמות ההרוגים החודשית מתחילה לערער את עצבי ואת מורל העם. או שכמות ההרוגים מתחילה לעלות .3 נמאס לאנשים לחוית ברמת חרדה שכזו והממשלה מוחלפת באחת שהכריזה שהדרך היחידה היא לדבד לדבר ולדבר אפילו תחת אש .4 מובן לכל מי שעיניו בראשו שכל שיחות שלא תהיינה ,נקודת ברק היא קו ההתחלה )והסיום פחות או יותר( ,וישראל מפנה את השטחים .5 מה מסקנת הפלסטינים? פעם נוספת הראינו שישראל מבינה רק כוח .החמס החיזבוללה כוח 17 ושאר הקולגות שואבים עזוז וכח ומגבירים את הלחץ. (אולי אפשר יהיה לנטרל את מדינות ערב) ישראל שבויה ברשת הקונצפיה שבנתה, המתנחלים הם הפתיון העקרי, וגם המשקולת. אני מסכים גם לקביעה של אלכס ששלום בזמננו לא יהיה, אך עבורי זו אינה חדשה .המטרה היא הסכם אינטרסנטי ואגואיסטי שישמש בסיס לדורות הבאים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש לא מקבל את הטענה שהסיכסוך הישראלי-ערבי הוא משהו יוצא דופן במהותו. לכל מקום ולכל זמן יש את הניואנסים שלו, אבל במשפט אחד אפשר לסכם בגדול את מה שקורה פה: מדינת ישראל הדמוקרטית, מוקפת במדינות דיקטטוריות, ומותקפת תמידית על ידי אירגוני טרור, ומחזיקה שטח כבוש המכיל אוכלוסיה שלא הוחל עליה החוק הישראלי. מה חדש פה? אולי העוצמה, לא המהות. תמיד טיפטפו לנו את הדבר השיקרי הזה, כאילו במזה"ת יש מין דינמיקה נשגבת שאין במקומות אחרים. אנשים הם אנשים הם אנשים בכל מקום בכל זמן. והתפיסה הזו הביאה אותנו לחיפוש "פתרונות יצירתיים" כמו :"התנחלויות", "ערביי יש"ע יקבלו אזרחות ירדנית", "צעדים בוני אמון", ושיא השיאים: "הסכם אוסלו", הסכם בר קיימא עם ארגון טרור, דבר שאין לו תקדים בהיסטוריה. וכל זאת במקום להתבונן בספרי ההיסטוריה להסיק את המסקנה הפשוטה ביותר: ד מ ו ק ר ט י ז צ י ה ! ! אני לא יודע איזה דרך חתחתים נעבור בשביל להגיע לכך, בינתיים הסכם אוסלו למשל, היה 180 מעלות לכיוון ההפוך, אבל השקט ישרור רק כאשר יהיו עמי ערב אזרחים חופשיים במדינות דמוקרטיות, ולא משנה באיזו חלוקה. ממש כפי שקרה באירופה לאחר מלה"ע II. מסתבר שהדמוקרטיה סופגת הכל, שינאה תהומית, גרושים המוניים, השמדות המוניות, ועמים "פרמיטיבים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן דמוקרטיה היא מתכון משופר ביותר אך עבור מדינות ערב היא עדיין נמצאת בתחום האוטופיה (אם בכלל הם מעונינים בה) ועבור ישראל בתחום האשליה (הכוונה כמובן לצפיה הישראלית שמדינות ערב יעברו דמוקרטיזציה) בינתיים מה שאמור להכתיב את התנהלות הממשלה הוא ריאל-פוליטיק חריף ביותר, הכרה במציאות, במסגרת האפשרי. מעל לכל ישראל חייבת להגדיר לעצמה את מטרותיה המדיניות, בפה מלא, לקבל מנדט מהבוחר (על כל מגרעותיו) ולשאוף לביצועה. ____________________ ולעניין הטכני שהועלה למטה. אל תיסמכו לרגע על מערכת ההפעלה שלכם, כיתבו הודעות ארוכות בתוכנה המאפשרת לשמור קבצים, בתדירות גבוהה ככל האפשר, ואז תעבירו לאייל כי Better be safe than sorry |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק קיבלתי עכשיו את הדימוי המושלם מהטלויזיה מאיזה דר' לסוציולוגיה. היה שחקן כדורסל אחד לפני שנים אחדות שלא הסכים עם החלטת השופט, בלהט הרגע הוא הלך ודפק את ראשו בעמוד הסל, השחקן נפגע בעמוד השידרה ונהיה נכה לכל החיים. זה בדיוק מה שאתה מציע. ללכת ממש ובדיוק 180 מעלות מהכיוון של הפיתרון. התסריט *האופטימי ביותר* שאליו נגיע אם נמשיך את הניסיון להגיע להסכם שלום עם ארגון טרור, דבר שאין לו תקדים היסטורי עד כמה שידוע לי, הוא שערפת יתרצה, יחליק איכשו את זכות השיבה ויקים מדינה *דיקטטורית* 20 קילומטר מגוש דן, שתהיה איתנו במצב מלחמה, במקרה הטוב, מלחמה קרה. המשמעות של זה היא למעשה דחיית הפיתרון האמיתי, הדמוקרטיה, לתקופה לא ידועה שעלולה להימשך עשרות שנים, עד שהדיקטטורה תתמוסס איכשו. לזה אני קורה: לדפוק ת'ראש בקיר. הריאל פוליטיק הוא להוציא את הראש מהחול, להכיר בעובדה שטעינו ולשנות כיוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "אם הם בכלל מעוניינים בה(בדמוקרטיה)" זו שאלה שלא צריכה להישאל כלל. כשכתבתי בתגובתי הקודמת שמסתבר שהדמוקרטיה סופגת עמים "פרמיטיבים", התכוונתי בדיוק לכך. אתה יודע מהו שיעור הישראלים (גם אמריקנים ואירופאים) שאין להם מושג מהו משטר דמוקרטי? לדעתי, הוא גדול מאוד. רבים יענו לך משהו כמו "שלטון הרוב", שזו כמובן שטות גמורה. הדמוקרטיה היא פלטפורמה שהאדם נכנס לתוכה. כמו שאדם לא צריך להיות טייס כדי לטוס במטוס נוסעים, באותו אופן הוא לא צריך "להיות דמוקרט" כדי להשתלב בחיים של מדינה דמוקרטית. ישנן כמה וכמה דוגמאות מוצלחות בהיסטוריה לכפייה של הדמוקרטיה, אפילו במקומות בהם לא הייתה דמוקרטיה מעולם, כמו יפן, איטליה ודרום-קוריאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהרבה תגובות כבר כתבתי שלא הסכם שלום הוא זה שאמור ויכול להיות המטרה הישראלית. אולי הסדר. אבל אפילו לא הסדר עם הפלסטינים צריך להיות המטרה הראשונה, אלא שמירה אגואיסטית על האינטרס העצמי היא המטרה המיידית. לצורך זה, על ישראל לעשות דבר שלא נעשה מזמן דור המייסדים, והוא להגדיר באופן ברור וכואב את עצמה, בגוף וברוח. וראשית כל הגוף. מה הם התחומים הטריטוריאליים שבהן יכולה (לא סתם רוצה) המדינה להשיג את מירב ההגשמה העצמית - אם הם כוללים את השטחים או אינם, ולקבוע אסטרטגיה החותרת למימוש ההחלטה, בנחישות בלתי מתפשרת. פילנטרופיה מדינית זה יפה מאד אך אילו חלומות באספמיה ודחיית הקץ - מבחינת דחיית ההחלטה. מבצר הציונות או מבצר ישראל הוא מה שנדרש כעת, מבחינת דאגה עצמית. אני לא חושב שאתה מתכוון להשליט על מישהו דמוקרטיה בכוח הזרוע (ואל תביא לי את דוגמת יפן ,אמריקה לא יצאה למלחמה ביפן כג'יהאד דמוקרטי) ולכן אינני רואה איזו תוכנית מעשית שתביא לידי דמוקרטיות ערביות בזמן סביר - ועד אז, מה יהיה? הרי כתבת דבר והיפוכו בשתי תגובותיך לעיל - בתחילה לא קיבלת את דעתו של אלכסנדר מאן שהסכסוך הוא יחודי ולאחר מכן טענת שאין תקדים הסטורי להסכם עם ארגון טרור. אבל בהסתכלות מזוית ישראלית השאלה עם מי חותמים הסכם מקבלת עכשיו חשיבות משנית לשאלה - מי אנחנו החותמים ולשם מה אנו חותמים. החשיבות של הסכם אוסלו, כמו הסכם קמפ דיוויד הראשון הוא בנסיון להתמודד עם השאלות הנוקבות העומדות באושיות החברה, לבקר את אחד המושכלים הראשוניים והבסיסיים שלה. ולכן, אין משיח שיבוא בזמן קריב ומי שממתין לו ממשיך לטמון ראשו בחול כמו שכבר עשה ערב מלחמת יום כיפור, ערב האינטיפדה הראשונה והשניה (אם נקבל את הטענה שפעולות ברק היו סרק סרק סרק) _______ הכותרת באה כפרפרזה על סיפור של חנוך לוין, לא צריך לדפוק ת'ראש בקיר, כבר דופקים לך אותו בעל כורחך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Referring to paragraph 6, ewilde did not, in fact, contradict himself. Saying that the conflict is precedented, but that a proposed solution is unprecedented, is not a contradiction in any way that I know.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין סתירה בדברי, KN הסביר זאת, רק אוסיף, שניסיון כזה נוסה בעבר פעמים רבות, אך מעולם לא הצליח, אם הוא היה מצליח זה היה תקדים. אני לא מדבר ג'יהד דמוקרטי. הפיתרון של כפיית הדמוקרטיה לא מדבר על ארצות ערב אלא על הפלסטינים. וברשותך, הדוגמא היפנית היא תקדים טוב לדעתי. ראה שיחתי עם מיץ פטל בתחתית הסיפור הזה, ו שרשראות התגובות הבאות: מיץ: דיון 510 אנשלוביץ': דיון 527 דרך אגב, לגבי ארצות ערב, אני חושב שישראל צריכה ליזום שיתוף פעולה אמריקאי, לווא דווקא גלוי, שמטרתו לזרז את התהליכים האלה במדינות ערב, באמצעות מימון, תעמולה ודיפלומטיה. הדבר נעשה בקניה למשל, ב2002 יהיו שם בחירות גורליות (זה האופן בו התושבים הקנייתים רואים זאת, על פי התרשמותי האישית כאשר ביקרתי שם), אנחנו צריכים לבחון מקרוב את התהליך הזה ולראות אם אפשר ללמוד ממנו. (שוב זה מחזיר אותי לאותה הנקודה, צריך לצאת מנקודת הנחה שהמזה"ת הוא יער סטנדרטי) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |