 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנה משהו שטל לימד אותי פעם: כשהולכים למסעדה, או סתם קונים פיצה או משהו כזה, האינסטינקט שלי תמיד היה לגמור הכל הכל - כי שילמתי עבור זה! פעם הסתובבנו איפשהו, והוא קנה פיצה, ואחרי כמה זמן זרק בערך שליש ממנה לפח. שאלתי אותו לפשר המעשה, והוא אמר שהוא מלא. לאחר שהבעתי פליאה על כך שהוא זורק משהו שהוא שילם עבורו, הוא הסביר לי שהוא שילם כדי *להנות* מהפיצה, ואם הוא ידחוף סתם אחרי שהוא כבר מלא, הרי שהוא כבר לא נהנה ממנה. עדיין קשה לי ליישם את הלקח הזה, למרות שברור לי שהוא צודק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה ברור לך שהוא צודק? אתה *נהנה* לזרוק אוכל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בספק אם אני נהנה יותר מהכאב בטן שאחרי זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עובדה שאתה מעדיף את המצב הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, פולניות לא תסולא בפז... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרשו לי רגע לחזור על מה שלדעתי הוא לב העניין: דובי יאכל את הפיצה ששילם בעדה *באותם תנאים* בהם הוא יסרב לאכול פיצה שתוצע לו חינם (ספקולציה שלי: ככל שהפיצה היתה יקרה יותר כך הוא יאכל ממנה יותר). זה החלק המעניין, לא השאלה אם דובי חכם, פולני או רעבתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי אופציות: אנשים לא רציונלים, כהנמן, נובל בכלכלה, וכולי. אופציה שניה: המחיר הכספי של מוצר הוא לא חזות הכל. יש ערך גם ל*בעלות* על המוצר. כמו כן, יש הבדל בין להחזיק ולאבד, לבין לא להחזיק. או, כדברי המשורר- Alfred Tennyson:
I hold it true, whate'er befall; I feel it, when I sorrow most; 'Tis better to have loved and lost Than never to have loved at all. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה לא שתי אופציות שונות, זה בדיוק מה שכהנמן, נובל בכלכלה וכולי טוענים. הסעיף "הפסד" בכלכלה הנפשית שלנו שונה מהסעיף "אבדן רווח אפשרי", מה שמכניס אותנו לתחום הלא-רציונלי של החלטות כלכליות. אם תרצה, עצם העובדה שהשיר של טניסון נראה לך שייך לעניין הוא החלק המוזר: הוא מדבר על ענייני אהבה, תחום שכולנו חיים עם הידיעה שהוא אמוציונלי במהותו. כאשר הצ'יף מחליט אם לנגוס עוד ועוד בפיצה העבשה שבידו, וכאשר ההחלטה הזאת משתנה בהתאם לשאלה (הבלתי רלוונטית בעליל!) כמה הוא שילם עבור אותו משולש רב-כולסטרול, הרי שיש בכך ראיה לפריצת האי-רציונליות לתחום אחר לגמרי. אפרופו ההבדל בין לאבד אן לא להחזיק, כהנמן מעלה גם סיפור על מישהו שברשותו בקבוק של יין משובח שהוא מסרב למכור תמורת 200$, אבל באותה עת אומר שאם הבקבוק היה נשבר הוא לא היה מוכן לשלם 100$ תמורת בקבוק דומה (אם זה היה אפשרי). מה ערכו של הבקבוק עבור אותו אדם? אם הוא כבר ברשותו - יותר ממאתיים, אבל אם הוא לא ברשותו פחות ממאה. עבור אותו איש ההבדל בין לאבד לבין לרכוש חדש גדול ממאה דולר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עובדה שבהמלצות של אנליסטים, פרט ל''רוץ לקנות'' ול''הפטר מהסחורה במהירות'', יש עוד דרגת ביניים - ''החזק''. אם אין לך אל תקנה, אבל אם יש לך - אל תמכור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלבד עניין העמלות הנחסכות, המלצת "החזק" היא המלצה מטופשת. ובכלל, מה אפשר ללמוד מהמלצות של אנליסטים? הדבר היחיד שאני לומד מהן הוא שהאנליסט הישר לא בטוח מספיק כדי לסכן את כספו שלו, אבל לא איכפת לו לסכן את הכסף שלי. האנליסט הפחות ישר ממליץ עבורי את ההמלצות שיביאו את הרווח המכסימלי לפורטפוליו *שלו* (שרשום, כמובן, על שם אחותו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בעצם בשתי סיטואציות שונות ובכל סיטואציה קיימות שתי אופציות לבחירה שעבורן: בסיטואציה ראשונה: רמת התועלת הכוללת במצב של $200 נוספים מינוס הבקבוק קטנה יותר בהשוואה לרמת התועלת במצב הכספי הנוכחי ועם הבקבוק ואילו בסיטואציה השניה: רמת התועלת במצב של פחות $100 ועם הבקבוק קטנה יותר בהשוואה לרמת התועלת הכוללת במצב הכספי הנוכחי מינוס הבקבוק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני יכול אפילו להדגים מקרה היפוטטי כזה: את הבקבוק קיבלנו (זוגתי שתחיה ובעל חייה) מחמותי לרגל נישואינו. מבחינת אנינות היין שלי - אני לא מבדיל בין היין שבבקבוק לבין "הר חרמון אדום" (30 שקלים לבקבוק). אלא מה, אם אמכור את הבקבוק, ולו גם ב2000$, אני צפוי להליך גרושים כואב ויקר. לא מוכר. נשבר? אם חמותי רוצה, שתקנה חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, כמה שווה הבקבוק? (קצת מזכיר לי את מקדם החיכוך הסטטי מהמכניקה של השישית בתיכון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מי שהוא כמו דובי, לא יכול לזרוק אוכל (אני חושב שהנקודה המכריעה אצלי היא לאו דווקא אם שילמתי עליו או לא, אלא אם כבר התחלתי לאכול אותו; אם לא, ומישהו אחר יוכל לאכול אותו, אז לא יהיה לי צורך לאכול) - אם כבר אוּכל להביא את עצמי לזרוק אותו, אני דווקא מאוד אהנה: מהידיעה שהתגברתי על האינסטינקט הבלתי-רציונלי החזק. אבל זהו בדיוק, שאני לא יכול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגישה שלי בסרטים שלא שווים את הכרטיס שלהם(1) היא לנטוש במחצית. לשאלת התוהים אני נוהג להשיב שהמחיר הוא זהה אם אנטוש או אשאר לסבול, אבל אני יכול למצוא שימושים מועילים יותר לזמן שלי. __ ההגדרה לסרטים מעין אלו היא "סרטים טראגי-קומיים." אתה בוכה על הכסף ששילמת עבור הכרטיס, וצוחק על הטיפשים שקונים כרטיס להקרנה הבאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לזכור שטל בחור רזה וקומפקטי1, והקיבולת שלו היא לא גדולה במיוחד. כולנו שונים זה מזה (ואי לכך גם אתה וטל שונים זה מזה), ולכן הקריטריונים שלנו לגבי מידת ההנאה שלנו ולשאלת התמורה לכספנו צריכים להיות אינדיבידואליים. ואם אתה בחור שרוצה לעשות את העולם מקום יותר טוב - תשלח את השליש פיצה שלך לעולם השלישי :-) 1 כן, אני יודע/ת, יש לי קשרים בחלונות הגבוהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שאולי תקנה פחות פיצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אפשרות לקנות פחות ממשולש פיצה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל ברשת 1+1 טל ודובי יוכלו לקנות שני משולשים במחיר אחד. אין ערובה לאיכות או לטעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לאי המצאות חומרים רדיואקטיביים. בכל אופן, האם ישנו מישהו שלא יכול לסיים משולש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יכול לסיים משולש. איכשהו חסרה לי צלע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למשולש פיצה שלוש צלעות דני אכל צלע אחת רינה אכלה צלע שניה איפה היתר? תשובה: מול הזווית הגדולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פתאום? בין הניצבים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם המילה הזאת בדרכה לפח האשפה של המלים האסורות, שם תפגוש את ידידתה הותיקה ''לגמור''. בפרסומת לקונדומים שמעתי ש''אפשר להתחיל בכל מיני דרכים, אבל יש רק דרך אחת לסיים''. מעניין מה יחליף אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I left you by the house of fun
I don't know why, I didn't come. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון למשהו בנוסח "גמרתי איתו כי לא גמרתי איתו"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהוא מתכוון לבת של ראווי שאנקאר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
No Jo זה קיצור של Norah Jones, הזמרת ששרה את השיר ששתי שורות ממנו מצוטטות בהודעה. חוץ מזה שהיא מאוד מוכשרת, היא גם בתו של נגן הסיטאר האגדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אפשר לארוז את הפיצה לשימוש מאוחר יותר, הרי שזו האפשרות הטובה ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלף "פיצה" ב"גלידה". אני, למשל, גומר בד"כ את כל האוכל שמוגש לי במסעדה בלי קשר לגודל המנה, וגם נוגס בשאריות של בת-זוגי1 שאיננה נגועה בנגע הזה. ____________ 1- בשאריות האוכל שלה, נודניקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם לקשר לרגע את התגובה הזו לכותרת המאמר, הרי שמחקר חדש מגלה שאני צודק: It's the French paradox redux: Why don't the French get as fat as Americans, considering all the baguettes, wine, cheese, pate and pastries they eat? Because they use internal cues – such as no longer feeling hungry – to stop eating, reports a new Cornell study. Americans, on the other hand, tend to use external cues – such as whether their plate is clean, they have run out of their beverage or the TV show they're watching is over.
http://www.sciencedaily.com/releases/2008/02/0802151... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכמה סידרי גודל (pun intended). בארה"ב כ-40% מהאוכלוסיה (יותר נשים שמנות מגברים שמנים) סובלת מעודף משקל (BMI>30kg/m^2). בצרפת המספר קטן מ-10% (עבור שני המינים ויש יותר גברים שמנים מנשים שמנות). אנחנו אי שם באמצע. מסתבר (להפתעתי), שכמו בארה"ב, הנשים הישראליות מנצחות את הגברים בתחרות ההיקפים עם פער לא קטן (כ-24%~ נשים מול כ-16%~ גברים). דירוג עפ"י *ממוצעי* ה-BMI הוא דומה (כך שאי אפשר להגיד שבארה"ב סתם יש יותר "יוצאי דופן"). הנתונים הם מ-2005 ועפ"י ה-World Health Organization. אין לי שמץ של מושג עד כמה הנתונים שלהם אמינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנתון המעניין הוא לא האחוז של האנשים שסובלים מעודף משקל אלא של אחוז האנשים השמנים (BMI>25). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
BMI>25, מאותו מקור: France Females 34.7 ולסיום, ארץ עשירה שהפנימה את החשיבות שבאכילה מסודרת, בבחירה מאוזנת בין שפע האפשרויות ובפעילות גופנית בשעות הפנאי:France Males 45.6 Israel Females 57.5 Israel Males 57.2 United States Females 72.6 United States Males 75.6 Somalia Females 21.1
Somalia Males 10.6 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה (בישראל יש יותר נשים שמנות מגברים שמנים. זה אגב המצב ברוב מדינות המזרח התיכון, להבדיל ממדינות אירופה יש יותר גברים שמנים.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בהקשר של הנתון על BMI>25, ההבדל בישראל נראה לי מספיק זניח על מנת שהמשפט "בישראל יש יותר נשים שמנות מגברים שמנים" יהיה לא מעניין) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. זה הייתי אני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת הגיע הזמן שנלמד משהו מסומליה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |