 |
|
 |
||
|
||||
 |
דבר ראשון אפתח בברכה כללית: ישר כוח על סדרת המאמרים המעניינת והמשובחת שבחרת להביא מעל דפי אתר זה. אין לי ספק שרבים אחרים נהנו אף הם מהסדר ומהדיוק המחשבתי והניסוחי שבחרת להציג בניסוחיך השונים. הנושא עצמו סבוך ביותר ועל כל אחד מהמאמרים שכתבת ניתן לכתוב בתגובה מאמר-תגובה בפני עצמו, אם לא כמה. דווקא עכשיו שנושא 'פרויד' עצמו מונח פעם נוספת לביקורת ועיון בשדה הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה בכל האמור לוויכוח על 'טבע האדם', נראה שמאמרך זה כאילו מציג דברים מוכרים באור חדש משהו. אני הייתי מאז ומתמיד בדיעה מעט אחרת לגבי פרויד, שקיבלה אולי חיזוק עקיף במאמר זה: נראה לי שהתעניינותו של פרויד בתחום ההתנהגות האנושי, כמו גם תילי המילים שפיתח וכתב על נושא זה – אינם אלא נסיון להסביר לעצמו את ...יהדותו, שכן ההרגשה הכללית בקרבי היא שדבר זה העסיק אותו מאוד מסיבות שונות ומשונות, ולא נתן לו מנוח עד יום מותו האחרון. נראה כי פרויד היה המודע היטב לאותו קשר אישי מבחינתו עם היהדות, שהיה בנוסף גם בלתי ברור. פרויד ניסה להתמודד בדרכים שונות; בתחום הפרטי לא ביטא שום נטייה יהודית ולא קיים שום מצווה קלה כחמורה, אך בתחום הציבורי הרגיש ככל הנראה את השניות הבעייתית שהמשא היהודי מטיל על כתפיו. מבחינה זו פרויד יוצא איפוא לפתור את בעייתו האישית, כשהוא גם מאמין שיוכל לעשות משהו בתחום הזהות הלאומית אתנית של בני עם קדום זה, אשר צאצאיו באירופה לא תמיד מבינים מה להם ולדת-חוק שנראית במקרה הטוב כמו דבר שרק יכול לעמוד בסתירה לרוח ולנשגבות האירופאים, לכאורה. זו כנראה גם הסיבה שפרויד ביקש לעגן את השקפתו בלאמרקיזם, שפירושו בתפישה של אבולוציה אורגנית הגורסת שתכונות עוברות בירושה; זוהי אולי דוגמה מסויימת להשפעתו הישירה והעקיפה של יונג על פרויד בקרב הענקים שהתקיים ביניהם על פני שנים, ובדברים שהחליפו ביניהם במכתביהם. יונג עצמו, אשר מכיר בלמארקיזם מסויים להבנתי, מנתח את קיומו של תת מודע קולקטיבי שממנו נגזרות תכונות רבות עבור קבוצה נתונה – דבר שפרויד השכלתן ניסה בתחילת דרכו בכל כוחו לדחות. נראה שסך כל עבודתו של פרויד מוארת פעם נוספת ובאור שונה, וזאת על רקע הופעת ספרו זה – אשר נראה ונקרא כחיבור שתחילתו בבלתי מודע וסופו במודע בכל האמור לזהותו היהודית. רוצה לומר: השבר והפראדוקס במה שפרויד הבין ופירש כהשתיכותו הדתית על כל הסתירות שבה, הניעה אותו ככל הנראה לנסות ולהבין את 'פשר הדברים' ולהעניק להם משמעות נוספת, כשבהמשך הוא 'מוצא' ומגשדיר את הפשר לקיומו הוא לשיטת זהותו התרבותית-חברתית. מעניין להיווכח על רקע זה שחלקים מהזדהותו של פרויד עם תרבות רומא דומים להזדהותו של היינה עם תרבות יוון, בבחינת הנסיון לקרב את מה שנראה כאסתטי ושווה לכל נפש חפצת ידע וחיים, לעומת אותה דת אבות מוזרה ולא ברורה, המעמידה את זהותם של אלו שנולדו לתוכה במעין סימן שאלה אחד גדול. פרויד בחר בפתרונו הפרטי, שנוגע לתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה, ואין זה פלא שספרו על משה מצוי בסוף עבודתו הרבה לאחר כל אותן שנים, אשר כאילו מסמלת את הגעתו של פרויד אל הנקודה עצמה. מעניין להשוות את מצבו זה של פרויד לשני אנשים נוספים שעברו בפרד"ס יהודי-נוצרי זה באירופה, כשהם נכווים ממנו בצורות שונות: חיים ובנימין alias היינריך היינה ותיאודור הרצל. מעניין להתבונן בנסיון הפיתרון שחיפשו לעצמם שני אלו מהדילמה היהודית, ומהדרך שבחרו ללכת בה כשהם משמשים כשפני הנסיונות של עצמם; היינה עם ההתקרבות ליווניות, בחירה בגרמניות ונסיגה אל היהדות על מיטת חוליו, כו הרצל עם הפיתרון הלאומי ששלל את הציונות הטריטוריאליסטית, שפירושו שביכר לבסוף את החלום היהודי ציוני בפלסטינה – כמו גם העובדה שאת בניו הוא דאג להטביל לנצרות. האם קיימים תיאוריות נוספות בכל האמור להתהוות היהדות ולקשר המעניין והמופלא בין כל רכיבים אלו שצוינו כאן? התשובה היא כמובן חיובית, ואני מקווה לכתוב אי שם בעתיד מאמר שיציג אסופה כללית על מספר מגה-תיאוריות שביקשו להתעמת ולהתאמת עם נושא מרתק זה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אלכס, בעקבות תגובתך אני רוצה להוסיף עוד קצת בנושא של בעיית ההיטלטלות של פרויד ויהודים אירופאים משכילים אחרים בין שני הקטבים, הקוטב של התרבות האירופית והקוטב היהודי. בפרק ה' הזכרתי את הניגוד בין הפרימיטיבי לתרבותי בחשיבתו של פרויד; הדבר בא לביטוי גם בתמונות ופסל האזרח הרומאי שבפינת הישיבה בחדר הטיפול, ובהקשר זה ציינתי את התייחסותן של טורגובניק ורנסהוף לכך, אולם, טורגובניק, שבספרה דגש ביקורתי על ייצוג הפרימיטיבים ונשים בתרבות המערב, עושה צעד נוסף. לטענתה התעמולה האנטישמית ככלל, והתעמולה הנאצית בפרט, התייחסו ליהודים במונחים דומים לאלה שבהם השתמשו פרויד והתרבות שדגל בה כלפי הפרימיטיבים. "המאורעות האיומים שהתחוללו בווינה האהובה של פרויד ב-1938," היא כותבת, "התרחשו משום שהנאצים סיווגו את היהודים כנחותים ופרימיטיביים." פנטזיה מערבית עיקשת דבקה ברעיון שהיהודים זקוקים לשתיית דם נוצרי, ממש כשם שהפרימיטיבים נתפסו לעיתים קרובות כקניבלים. יהודים ממזרח אירופה תוארו לרוב (על-ידי יהודים מתבוללים וגויים כאחד) כפרימיטיביים – פולחניים, בעלי אמונות טפלות, זרים ובלתי-נעימים. מלבושיהם המוזרים ושפתם המוזרה (יידיש) חיזקו את הרושם של "אחרותם" (Otherness). הנאצים הציגו לעיתים קרובות תערוכות שבהם "האחרות" היהודית הוצגה באופן חזותי, מוחשי; הן דמו לתערוכות האירופיות ולקרקסים האירופים שהציגו את בני העמים הפרימיטיביים ואת חפציהם כתפלצות מוזרות וכקוריוזים. "פרויד ארגן את החפצים במשרדו ובחדר-הטיפול בצורה שקושרת בינו ובין התרבות. התעמולה הנאצית השתמשה בתצוגה ויזואלית כדי להציע קשר הפוך, היא הציבה את פרויד, מעצם היותו יהודי, בשורה אחת עם הפרימיטיבים, שחייהם חסרי ערך," כותבת טורגובניק. אפשר אפוא שדווקא התעמולה הנאצית עוד המריצה את פרויד ויהודים כמותו להציג עצמם כנושאי דגלה של התרבות האירופית, וכקוטב הנגדי לפרימיטיביות, אף שספקות נקרו בהם באשר לערכיה. למרות אי-הנחת שבתרבות, פרויד ראה עצמו כמייצגה האותנטי וכגדול מגיניה. אולם, כפי שנכתב בפרק הנוכחי, עליית הנאצים גם דחפה את פרויד לכתיבת "משה והמונותיאיזם", ולניסיון להניח אצבע על היסוד היהודי שבו. אני רוצה לתאר כאן, חלק ממהלך ספקולטיבי, אך מרתק, שמבצע ירושלמי ב"Freud’s Moses", שבו הוא טוען כי בספרו על משה קיים פרויד, אמנם באיחור רב, את מצוות אביו המנוח, לחזור למקורותיו היהודיים, לקרוא בתנ"ך ולשאוב ממנו השראה. יעקב, אביו של פרויד, הביא לו כמתנה ליום הולדתו ה-35 את ספר התנ"ך שמהם קראו השניים בילדותו של פרויד (ראה במאמר לעיל), וצירף לכך הקדשה בעברית, כתובה במליצות, ובהם, לדוגמה, הפסוק: "קרא בספרי אשר כתבתי ויבקעו לך מעינות דעה, בינה והשכל". ירושלמי כותב, במהלך פרוידיאני (מודע), שהחזרה של פרויד לתנ"ך דרך דמותו של משה, היא "שיבת המודחק" הפרטי שלו, שכן, בקשת/מצוות אביו לשוב לתנ"ך קיננה כל העת בלא מודע שלו. הטיעונים של ירושלמי משתרעים על פני פרק שלם ולא אוכל לפרט את כולם, אולם אחד מהם מעניין במיוחד, ונוגע לפסל "משה" של מיכאלאנג'לו. כשפרויד מספר בפתח מאמרו על הפסל, שהוא עלה אליו לרגל פעמים רבות "תמיד כדי לנסות שוב לעמוד בפני ארשת הבוז והזעם בקלסתרו של הגיבור," הוא מוסיף,"ולא אחת הייתי אחר-כך חומק באפלוליתו של הבית, משל גם אני בעצמי אחד מאותו ערב-רב אשר עינו של משה מייסרת אותו, אחד מן ההמון חסר כוח ההתמדה הרעיונית, קצר הרוח ונטול רצון-האמונה, המריע לרגל קבלו פעם נוספת את תעתועי תמונת-האלילים." ירושלמי מתייחס לכך וכותב: "באמירה יוצאת דופן זו, ההזייתית כמעט, פרויד הוא חלק מההמון עובד-האלילים, מלא תחושת אשם, לפחות רגעית, על חוסר אמונתו ואליליו הכוזבים, באותם רגעים מי יכול היה להיות משה של מיכלאנג'לו אם לא אביו יעקב? מה יכול היה לגרום לאדם כפרויד, שיצא למסע לגילויו של מדע חדש של הנפש האנושית, ושגאוותו היתה על כך שהוא אינו נוהה אחרי 'ההמון הצפוף', לחוש תחושת אשמה שכזאת – האין זאת תחושת אשמה יהודית, פשוטו כמשמעו?" תחושת אשמה על כך שעדיין לא קיים את מצוות אביו שנמסרה לו בהקדשה על ספר התנ"ך, לשוב ולעיין בו ולשאוב ממנו דעה, בינה והשכל. ברגע ההוא, כותב ירושלמי, הבין פרויד שמשה-יעקב של מיכלאנג'לו כבש את זעמו ולא שבר את הלוחות, והם עדיין ממתינים לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכיר את הגותה וניתוחיה של טורגובניק, אולם ברור לי שבנקודת השוואה זו טורגובניק החטיאה את העניין; הנאצים לא ראו ביהודים רק גורם 'נחות ופרימיטיבי', אלא בעיקר ובנוסף גורם שטני ואוייב קוסמי, בעל סכנה עצומה במיוחד למה שהגדירו כ'גזע ארי' לשיטתם. דבר זה מעט מורכב יותר ממה שחושבים, היות ולשיטת הנאצים אותו Ostjude 'נחות' שמגיע היום אי שם מגליציה, ומתחיל למכור שלייקעס וכפתורים מדלת לדלת ברחובות ברלין, מחר כבר יפתח חנות כלבו גדולה ומשגשגת ובניו ירשמו ללימודים גבוהים באוניברסיטה, כשהם בהמשך מנהלים את חייו של 'העמל הארי' האומלל; כך הועמדה היהדות באופן מכוון ומודרך כגורם מסוכן וקטלני מול 'האדם הארי', שעליו ביקשו הנאצים לשיטתם להגן. במסגרת זו היהודים נתפשו כמפוררי 'הגרמנאניות-הטהורה', 'מזהמי הרוח' וכאויבי הרעיון האידיאליסטי, בכל רובד שהוא – ברובד הקולקטיבי וברובד האישי. דומה כי מבחינה זו התיאוריות של פרויד עצמו הינן דוגמה טובה ביותר להמחשת הפחדים הנאציים מ'תופעה היהודית' זו לשיטתם ברובד האישי, היינו פחדיהם מפני בדיקה וחיטוט בנפש היחיד – ועל כן איש מהם לא חשב לרגע שפרויד הוא 'נחות או פרימיטיבי', אלא משהו בין אוייב קוסמי לשטניות מרעילה בהקשר הסכולסטי של תפישה דימאטראלית זו. יש לשער כי התלבטויותיו של פרויד התקיימו גם לפני התפרצותה של המחלה הנאצית, ומבחינה זו פרויד היה עד לתהפוכות היסטוריות שונות כשהוא מנסה לתת להן הסבר ברמת המיקרו, שפירושו נסיון להבין את מקור הוויטליות, האלימות, הרגש והחשק המניע את האדם, ואולי גם את הסיבות הנחבאות המוליכות אל השנאה הבלתי כבושה, אל רצון האיון האלימינטורי. אני גורס שפרויד ביצע מטא-מחקר זה כדי לתת בעיקר לעצמו תשובות, היות וחש בדחיה הכללית שמוצבת כלפי היהדות מעצם היותה לכאורה אלמנט ה'אחר' וא-היסטורי בתקופתו הוא – תקופה אשר בה החלה הלאומיות (בחלקה) ללבוש במתכוון רעיונות שהביעו עוינות כלפי היהודים. די אם נביט בכמות היהודים שביקשו להמיר דתם בעיר פרנקפורט על נהר המיין, לדוגמא, החל משנת 1848, כדי לנסות ולהבין את פירפוריו האחרונים של עולם שהלך ואבד לו, שהתקשה להסתדר עם בשורותיה המודרניות של תקופה שניסתה לפרש עצמה כתקופה 'משכילה'. אני משער שפרויד הבחין באופן אינטואיטיבי ובלתי נהיר בסכנות הרבות האורבות ליהודי תקופתו, וחש ברוח הנגדית שהלכה והתקרבה בצעדי ענק, כשהיא מפוררת כל נסיון הקמת גשר פראגמטי של הבנה או נסיון אינטגרציה ו/או אסימילציה מאורגן בין יהודיה המערביים של אירופה לשכניהם הנוצרים. ניתן לשער כי פרויד הבחין בתופעה זו בשלבים, ואולי מכאן ניתן להבין את תעצומות הנפש שגייס על מנת לכתוב את הספר על משה והמונותיאיזם כמעין פרוייקט אחרון, כשמצב העניינים מסביבו בכל האמור בהתייחסות לבני דת משה הולך ומסתבך. מבחינה זו אני בדיעה כי ספר זה הוא אולי נסיונו של פרויד להבהיר בראש ובראשונה לעצמו היכן הוא מצוי בכל הסערה המתחוללת סביבו, ומהו מקומו כאדם אירופאי המחובר לעול ההיסטוריה היהודי, ללא כל קשר אם הוא מרגיש חלק מזה אם לאו. כפי שציינתי קודם לכן, פרויד לא היה היהודי היחיד שחיפש מטא-פיתרון, אם כי חיפש זאת במישור האישי של מה שנראה כרצון ושאיפה לריפוי התחלואים שיכולים להפוך אדם למכונה מטורפת וצמאת דם. קדמו לו היינה ומארקס שחיפשו זאת בכיוונים אחרים, כשבן דורו הרצל מנסה אף הוא את כוחו ב'פיתרון' בעייה זו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |