 |
הערות משובחות, ברקת! כמוך, אין לי תשובות ברורות לדברים האלה, אלא יותר תחושה ערכית שמבוססת לא כל כך על ידע משפטי (שנראה לי לא רלוונטי כאן) אלא על נקודת ההסתכלות של מדעי החברה על התפקיד המשפטי בחברה.
אני חושבת שהכיוון של לבנות מבחנים משפטיים כדי לקבוע מה מתאים ומה לא הוא בעייתי, וקיוויתי שלא זה יהיה הכיוון שנלך בו. כשמתחילים עם מבחנים משפטיים בסגנון "האדם הסביר", זה בדיוק המקום שבו שיקולים חברתיים רחבים יותר – לא רק כאלה שלעולם המשפט "מותר" לשקול – מפסיקים להיות מובאים בחשבון, ואנחנו מתחילים לחיות ביקום הוירטואלי של עולם המשפט, שבו כולם שווים, הכל שפיט ולכל דבר יש תשובה באיזה כלל.
ההחלטה, מה מתאים להפוך לתביעה ומה לא, צריכה להיעשות אפריורי, לפני שנכנסים לעולם המשפט, כי אחרת הכל הופך לתביעה. ולא הייתי אומרת שהיא תלויה במבחני סבירות. הייתי אומרת שזו צריכה להיות החלטה ערכית (ולכן היא גם לא צריכה להיות תלויה בידע משפטי בכלל! דעתך בעלת ערך בדיוק כמו דעתי). אילו תחומי חיים היינו רוצים לראות את המדינה מסדירה, ובאילו תחומים נסתדר בינינו בצורה לא פורמלית? ההחלטות הללו אינן פשוטות, אבל הן בפירוש לא החלטות משפטיות. הן החלטות מתחום מדע המדינה, או סוציולוגיה, ונראה לי שחשוב לשמור אותן כך.
יתר על כן, נראה לי שחשוב לא רק איך מחליטים, אלא גם מי מחליט. באקלים של אקטיביזם שיפוטי, די ברור שאם בית המשפט הוא שיחליט מה שפיט ומה לא, הכל יהיה שפיט. באקלים כמו ששרר במערכת המשפט שלנו בשנות החמישים והשישים, המצב היה שונה. אני אומרת את זה לטוב ולרע. יש מצבים שבהם ביקורת שיפוטית עושה המון טוב למדיניות (כמו לזכויות האסירים בארה"ב ולשוויון בין גזעי בבתי ספר). נראה לי (ערכית) שהתערבות ביחסים אישיים בין אנשים לא מרבה טוב בעולם, אלא אם זה מקרה מאוד ברור של ניצול ויחסי כח שאין שום דרך אחרת לפתור אותו שתעצים את הצדדים (מכאן נובעת גם הדיעה הלא כל כך שגרתית שלי, כפמיניסטית, לגבי תביעות הטרדה מינית) ונראה לי שאם השופטים יצטרכו להחליט הם יחשבו אחרת מעצם מיקומם במערכת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש