 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש הרבה סמנים המראים שנהננו מסרט טוב. ראשית, הקהל לא ממהר לצאת מהאולם מיד אחרי הכיתוב FIN או THE END. נשארים באולם לקרוא את הכותרות, לצפות ברשימה המתגלגלת של שמות וקרדיטים, מקשיבים לשיר האחרון בפס הקול, בנסיון למצות את החוויה עד תומה, ועוד קצת, וביציאה מהאולם לא שומעים איוושה של סוליות נגררות ומתחכחות נכאים ברצפה. נכנסים לחנות שליד הקולנוע, קונים את ה-CD, לו נקשיב באוטו, בעוצמה מעט מוגזמת, וקונים את הגליון האחרון של הניו יורקר, בגלל הכתבה הגדולה על קול פורטר. אולי ישנם עוד סמנים, ואולי אלה סמנים מוטעים או מוגזמים קצת, אלא שהסרט, בבמויו של אירווין ווינקלר ובכיכובם של קווין קליין ואשלי ג'אד ובהשתתפותם סדרה מכובדת של זמרות וזמרים, העניק לנו חוויה מיוחדת. הסרט מגולל את הקריירה המוסיקלית וחייו של קול פורטר, אחד מגאוני התרבות המוזיקליים שאמריקה העניקה לעולם. הסרט, שמסגרתו מזכירה במקצת את הסרט יפני המקסים After Life, מתרחש ביום מותו של פורטר. השחקן ג'ונתן פרייס מעלה בפני רוחו של פורטר הישיש את עלילת חייו, תוך ויכוח על מידת החרות הבימאית שפרייס רשאי ויכול לקחת לעצמו. הסרט עצמו הוא מעין מיוזיקל, מהבחינה שעולם אותו הוא בונה עבורנו הוא עולם שנמצא מעט מעבר או מעל לחיים רגילים. עולם שבוא כולם לבושים תמיד בחליפות ושמלות המתאימות בדיוק לאירוע או למזג האויר, שבו תמיד עומד בבקבוק וויסקי וחפיסת סיגריות על הפסנתר, שהפרחים תמיד מצויים בכמויות ומזג האויר תמיד נאה, עולם וחיים שמחזות הזמר והסרטים ציירו לנו, להם אנחנו מתאווים, ושאותם בסופו של דבר הסרט מממש במין מעגליות צפויה. לכן אין זה משנה שהסרט חוטא בטעויות או הטעיות. במאמר מהניו יורקר כותב ג'והן לאהר שבמציאות אשתו של קול פורטר, לינדה לי פורטר, היתה למעשה מבוגרת מקול בשמונה שנים, ולא היתה רק רעיתו האוהבת והמבינה לצרכיו האומנותיים וגם המיניים וההומוסקסואליים. היא שימשה לו כדמות אם, בדומה לאימו וסבתו שתמכו ועודדו את כשרונו המוסיקלי, וטרחה על קידומו המוזיקלי כשבקשה מג'ורג' ברנרד שואו ומג'והן גאלסוורתי לכתוב ליברית לאופרות אותן ילחין קול, או כשהזמינה את סטרבינסקי לביתם בריביירה כדי שידריך את קול פורטר בהרמוניה ותיזמור. מהסרט עולה שפורטר כביכול נזקק תדיר לסיגריה וכוס וויסקי כדי לנגן בפסנתר או לעבוד על שיר חדש. האמת כנראה קצת פחות סטריאוטיפית, ועל פי הדברים שמרגרט קייס הארימן כתבה בניו יורקר בשנת 1940 עולה שפורטר שתה יחסית מעט מאד. מסתבר שיש לפחות צד נוסף למנהגה של לינדה מהסרט, בו היא היתה נותנת לקול קופסת סיגריות מהודרת בערב של כל פרמיירה, משום שהארימן כותבת שקול היה נוהג להעניק ללינדה מתנה מהודרת ערב כל הצגת בכורה. הגאונות של פורטר התבטאה ביכולת "האמנות הטוטאלית" שלו, אם לשאול מושג וואגנריאני. הוא כתב לחנים ומלים, לא רק לשירין אלא להצגות שלמות בהן השירים השונים נקשרו בשרשרת עלילתית, הוא ביים, הפיק, הדריך את הרקדניות והמקהלה. הארימן כותבת שעד לתקופתו (שכוללת גאונים נוספים כמו האחים גרשווין, ברלין, רוג'רס, הארט ואחרים), היו נוהגים לחרוז שור בחמור, או moon עם June. המהפכה של פורטר, שבחדר עבודתו נצבו מילונים וקונקורדנציות בכמה שפות, העלתה את רמת התיחכום והשנינות, תוך שימוש במכמני שפה גבוהים, מבלי לאבד את הפן הפופולרי, במובן הטוב של המלה. פורטר נהג לשזור בשיריו מלים בצרפתית או הטיות מיוחדות של אנגלית, כמו בשיר הנושא. השנינות של פורטר היתה מהולה במלנכוליה עצורה: Why, even the janitor’s wife שורה של זמרות וזמרים מבצעים בסרט משיריו של פורטר, כולל קווין קליין עצמו (ששר גם בסרט "נשיקה צרפתית"), רובי וויליאמס ואלאניס מוריסט, שריל קרואו וגם אלביס קוסטלו שהעלה כרס ופימה מאז ימיו כמרדן פנקיסטי. אשתו של קוסטלו, מיודעתנו דיאנה קראל, מופיעה בתור, אההמממ, הבלונדינית ששרה במועדון לילה, ומספקת את הרגע המביך של הסרט שכולל לשון תחובה באוזן.Has a perfectly good love life And here am I Facing tomorrow Alone with my sorrow פורטר, כותב לאהר, התקיף את הפוריטניות האמריקאית, אך מבלי שעבר את גבולות המהוגנות, הוא שלך חיצים מבלי לעבור על כללי האתיקט, וזה אולי חלק מסוד קסמם, שמחזיק מעמד למרות השינויים הדרסטיים שעברו עלינו מאז שנות העשרים של המאה ה-20. רבים מהשירים עוסקים במין, אם כי העובדה הזו מוסתרת במעטה דקיק של שובבות ושנינות מתוכחמת. שירים כמו I’ve got you under my skin, או Anything goes. הספרות הקלאסיקת שמשה לו מעיין יצירתי ושיר מהמחזמר Brush Up our Shakespeare אומר: When your baby is pleading for pleasure דיון 1915 המתרכז בהשפעות ואימפריאליזם תרבותי, יכול היה לצאת נשכר מסיפור חייו של קול פורטר. הארימן כותבת שפורטר, ששרת בלגיון הזרים בזמן מלחמת העולם הראשונה, הושפע מאד מסגנונות מוסיקליים בהם פגש במסעותיו. את Night and Day הוא כתב בהשפעת המונוטוניות המהפנטת של מוסיקה מרוקאית (שאותו כתב במיחוד למנעד המצומצם של פרד אסטר) ו- Begin the Beguine נכתב בהשפעת המוסיקה של איי המזרח הרחוק. ההשפעה התרבותי לא היתה סתם "אימפריאליזם תרבותי", אלא הפרייה הדדית, והתוצאה הביאה להגמוניה אמריקאית תרבותית במחצית הראשונה של המאה ה-20, בעלת תוכן ומהות, פופלריות שלא מוותרת לטובת המכנה המשותף הנמוך ביותר ושואפת לסיפוק יצרים ורווח מהיר. אם זה נחשב לאימפריאליזם אני מרים דגל לבן ומאמץ בכל כוחי את החיקוי תוך התבוללות האחד-העמי. לצערנו, העולם התרבותי של היום הוא עולם של בידור, ובזה אולי טמון כל ההבדל. גם המוזיקה של פורטר היתה בידורית, אלא שכמות המטען התרבותי, במובן של קולטורה, היתה גבוהה יותר. זהו עולם נעלם, שבו ארה"ב אכן היתה למשאת נפש חומרית ותרבותית, שלהשפעת התרבות שלה, במיוחד המוזיקלית עם הג'אז והזמר התמודדה והשלימה את התרבות הקלאסית האירופאית. כיום, בעולם הבתר מלחמה קרה, כסף ונפט, מלחמה בטרור, האימפריאליזם התרבותי האמריקאי שעוצב על ידי קול פורטר, גרשווין, ברלין והאחרים, נהפך לזכרון, לאנכרוניזם נוסטלגי.Let her sample your ‘Measure for Measure’ בסרט, קליין-פורטר כרות הרגל אומר "זכרונות זה כמו הכאב של הרגל הכרותה, מדומיין, לא אמיתי אך עם זאת, ממשי ביותר". |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |