בתשובה לאורי, 17/07/04 21:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שדווקא יש הבדל די מהותי בין שני המקרים, זה של הכורת להנאתו וזה של הבולבולאן - והוא שבמקרה הראשון, הכורת להנאתו כורת, אה, להנאתו, ואילו במקרה השני הבולבולאן כורת כי הוא חושב שכך הוא עוזר לנכרתת. בוא ננסח מחדש את הדוגמא: נניח שבשבט הבו' יש פגם גנטי חריף שגורם לכל הנערות בו למות עם בוא המחזור הראשון, אלא אם הדגדגן שלהן נכרת קודם לכן. על כן מבצעים בכולן כריתה שכזו, למרות הייסורים שכרוכים בכך. בשני המקרים אמנם לא שואלים את הנכרתת מה היא רוצה, אבל אני לא חושב שאפשר להגיד ששניהם שקולים, לחלוטין לא. אלא שאני חושב שהדוגמא הזו בכל זאת מאוד חלשה, כי היא נאלצת להזדקק לפגם גנטי, שאותו אי אפשר לשנות, בניגוד למבנה תרבותי, שאותו כן אפשר לשנות (ואותו המבנה התרבותי, דומני, הוא הסיבה לכריתת דגדגנים ברוב המקומות שבהם עושים את זה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי כתבה די מצמררת שכתבה אמא של ישראלית ששהתה בפאריקה (אני לא זוכר אם בנמיביה או בגבון..?), ותיעדה את כריתת הדגדגן וכל מה שמסביב. הכפריים נוהגים לכרות את הדגדגן לנערות מכיוון שהדגדגן מסמל את המין הגברי, ונערות עם דגדגן נחשבות לתערובת רעה של מין בשאינו מינו, מין שעטנז שכזה, אם תרצה... הכריתה היא אכזרית, נעשית בתנאים איומים ועל הרדמה אין על מה לדבר. בנוסף לסכנות ולסבל המיידיים, הנערה נמצאת בסכנה בכל פעם שתלד (מכיוון שגלד הכריתה אינו גמיש כמו העור המקורי). כלומר, במקרה הזה, לא רק שכריתת הדגדגן מספקת צורך מאוד ערטילאי, הרי שהיא ממש מפריעה להסתגלות האדם. תואר שמה מקרה מזעזע במיוחד של נערה בת 13 שנכנסה להריון, והייתה צריכה לעבור את הכריתה מייד עם היוודע דבר ההריון, שכן אסור לאישה ללדת אם לא כרתו לה קודם את הדגדגן. באותו מקום הוקם ארגון שמנסה לשים קץ לתופעה בכמה דרכים. אחת הדרכים היא הסברת הסכנות הכרוכת בכריתת הדגדגן והבאת נתונים מספריים על שיעורי תמותה לידיעת הכפריים. דרך אחרת היא לנסות ולמצוא ביטוי תרבותי אחר ופחות אלים, שיחליף את כריתת הדגדגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש ההגדרה "נערות עם דגדגן"? האם יש נערות שנולדו ללא דגדגן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום הבדל בין המקרים, משום שבשניהם מופעל רציונל כוזב המבוסס על תפישת הכורת את הקרבן כנחות ממנו. בשני המקרים, ההצדקה לכריתה היא תועלת כלשהי, חשובה יותר, האמורה להיות מופקת כתוצר של הכריתה. במקרה הראשון, הכורת סבור שהנאתו (התועלת) חשובה מהסבל או הכאב של הקרבן. במקרה השני, הכורת סבור שבריאות הקרבן (התועלת) חשובה מהסבל או הכאב של הקרבן. במבנה כזה, לרציונל שניתן לכריתה אין חשיבות כלשהי, משום שהכריתה מבוססת על תפישת זכויות מסויימת של הכורת. הוא יכול היה לומר שהוא סבור שכריתת הדגדגן תביא לצמיחה רבה יותר של דגן בעונה הבאה, שידוגו יותר דגים או שירד גשם -- הנימוקים אינם משנים כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אם לדעתך פעולה שפוגעת באדם אחד מתוך מטרה להסב תועלת לאדם אחר זהה לחלוטין לפעולה שפוגעת באדם אחד מתוך מטרה להסב לו עצמו תועלת - נסכים שלא להסכים. אגב, מעמדתך עולה שיש להימנע לחלוטין מאשפוז כפוי של חולי נפש שמהווים סכנה רק לעצמם, דהיינו לתת להם לקפוץ מהגג במקום לתת להם להחלים (ומי יודע, אולי להודות יום אחד למי שלא נתנו להם לקפוץ מהגג). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שברור שאיננו מסכימים כבר מקודם – אלא שהדוגמה שאתה מעלה (חולי נפש) היא סוג של סייג חלש ולא סתירה של טענתי. ישנם כמה הבדלים בין חולי נפש לקבוצה באוכלוסיה כפי שהוגדרה: א. חולי נפש אינם קבוצה מתוקף מוצא או מין אלא התקבצות של יחידים על רקע אורח חיים או אופן חשיבה. ב. חולי נפש המסוכנים לעצמם הם קבוצה קטנה בתוך אוכלוסית חולי הנפש בכללה, כך שעבור רוב בני האדם הם אינם קבוצה מסוימת בעלת נוכחות באוכלוסיה שהם נדרשים להגדיר עצמם ביחס אליהם (כלומר, אין אליהם בדרך כלל יחס כקבוצה מוגדרת). ג. ישנה שאלה פתוחה כאן עד כמה אנשים הסובלים ממגבלה קשה מאוד (פיגור עמוק או רצון להצית עצמם, לדוגמה) אכן יכולים להחשב בעלי כושר שיפוט מלא ביחס לעצמם ולאחרים. כלומר, השאלה היא האם הם יכולים אכן להיחשב חברים בני-דעת בחברה. ד. ישנה שאלה קשה מאוד עד כמה למדעים נסיוניים ולא מבוססים כמו פסיכיאטריה יש אכן כושר לגרום להחלמתם של חולי נפש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |