|
||||
|
||||
עדיף אולי יותר שהכנסת תחוקק חקיקה ברורה בנושא, במקום שבית המשפט יאלץ לעסוק בסוגיות הסבוכות הללו שיונחו לפתחו ולספוג את הביקורת הרגילה. |
|
||||
|
||||
אני מסכים. אשמח אם משפטן יאיר את עינינו באשר לחקיקה בתחום זה. אם נגזר על בית משפט להכריע בנושא רגיש אשר בו החוק לא ברור, מוטב שיהיה זה בית המשפט העליון. כמובן, לשם כך על אחד הצדדים לגלגל את ההחלטה לפתחו. |
|
||||
|
||||
יש הצעת חוק (ממשלתית?) שמאחוריה עומד ארגון ליל"ך, המציעה להתיר אי-טיפול בחולה "נוטה למות" (מי שבשל מחלתו נותרו לו שישה חודשים או פחות לחיות), שביקש זאת, כאשר אי-הטיפול מתבטא באי-מתן טיפול תקופתי (כגון דיאליזה) אך לא ניתוק של טיפול קיים (כגון הנשמה). אין כל חוק כרגע, פרט כמובן לחוק העונשין ולחוק זכויות החולה (משני צדדים מנוגדים). ישנן פסיקות נועזות של השופט טלגם, ומאז פרישתו התיקים מטופלים על ידי השופט גורן. |
|
||||
|
||||
ואם הוא מבקש second opinion? נראה לי מוזר להשתמש בזה כקריטריון. |
|
||||
|
||||
מזתומרת? |
|
||||
|
||||
''הסכמה כללית'' תוכל לקבל תוקף משפטי סופי ע''י ועדה בבית החולים. אגב, השאלה הייתה מה יקרה אם ''הוא'' יבקש דעה נוספת. אני לא חושב שאיש בהכרה, שאינו רוצה למות, או איש שמשפחתו אינה רוצה לנתק אותו - באמת ינותק. |
|
||||
|
||||
יפה, ואם הוא *כן* רוצה שינתקו אותו אבל הקונסנזוס אומר "יש לך עוד שנתיים לפחות של חיים - תחזיק מעמד עוד שנה וחצי, ואז נדבר"? |
|
||||
|
||||
לא הבנתי את הפסקה השניה. מי שרוצה בהמשך הטיפול (ויש לו כסף או הטיפול נמצא בסל התרופות) -- יטופל בכל מקרה. |
|
||||
|
||||
הרי זה רק ספקולציה לקבוע ''כמה זמן נותר לו'' ואולי רופא אחר חושב אחרת. אני לא כל כך מבין איך בית משפט יכול להתבסס על כך. |
|
||||
|
||||
אני לא מכיר את פרטי ההצעה. אבל כמו שיגידו לך בפקולטה למשפטים אם תעלה בעיה כזו: "'איך מוכיחים' זה שייך לקורס בדיני ראיות, שנה ג', תשאל שם". |
|
||||
|
||||
לא נראה לך שיש בעיה לבסס פסיקה ( לגבי חיי אדם!) על תוצאה עתידית לא בדוקה? |
|
||||
|
||||
השאלה אם אדם "נוטה למות" או לא היא הפחות-קריטית בעיני בתהליך. בעולם אידאלי היו מתירים לכל מי שרוצה למות, בדעה צלולה, לממש את רצונו, כלומר, בלי התנאי של "נוטה למות". למשל, מה לגבי מי שהוא צמח לצמיתות ורוצה למות? ממילא אין כל כך מהות מאחורי ההגדרה הזו. ולעניין "תוצאה עתידית לא בדוקה", כך פועל המשפט בכל יום, יחד עם "מסקנות לא בדוקות על העבר". ולא רק המשפט. יש טכניקות התמודדות מגוונות עם העניין, אבל בסופו של דבר קבלת כל החלטה שהיא – כולל אי-החלטה – נעשים לעולם בתנאי אי-ודאות. |
|
||||
|
||||
אני חושב שיש הבדל מהותי בין אי ודאות לגבי העבר ואי ודאות לגבי העתיד, אבל אולי אני לא יודע מספיק פילוסופיה. אני חושב ששיקולים כמו '' הוא ימות עוד שישה חודשים, לכן יש לאשר את בקשתו להתנתק'' זה בריחה מהתמודדות עם הבעיות האמיתיות, ואני מסכים עם תאוריך לגביהם. |
|
||||
|
||||
לא לגמרי בריחה. זה אומר שהחוק עתיד לתת פתרון רק לדילמות ''קטנות'' יחסית, כשגודלן מחושב לפי מידת קיצור החיים הכרוכה בהליך. אבל ייתכן שבאמת יש בעיה באותם מקרים שבהם קל להסכים שאיכות החיים ירודה ביותר, אע''פ שתוחלתם אינה קצרה. לא קראתי את הנוסח המוצע, רק את הדיווחים אודותיו, אז אינני יודע אם יש התמודדות עם הבעיה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |