בתשובה להאייל האלמותי, 09/07/04 10:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לסיכום ביניים עלי להביא את שני הצדדים. אני חייתי כילד תחת הרושם שהדתיים כמעט לא לחמו. במהלך חיי פגשתי במקומות רבים עדויות לבוגרי בתי"ס דתיים רבים שנפלו בקרב (למשל בבי"ס נצח ישראל בפ"ת, וביבנה חיפה), בספרי זכרונות אישיים וכו'. לא היה לי שום מדד, עד שקראתי את ספרו של אליאש בו ראיתי מספר. הקפדתי לכתוב כאלף כי לא ידעתי אם זה באמת 1000 או רק 800. עכשיו אני חושב שצריך בדיקה יותר יסודית כי ייתכן שהמחבר שכתב את הספר 40 שנה אחרי, תחת רושם קשה של מחיקה 1, כתב מספר שזכר בלי לבדוק. אבל יש גם לשים לב שהוכחנו שהדתיים היו שותפים ברמה לא זניחה. לעצם הויכוח שפתח את כל העניין, השמאל תרם תרומה גדולה אבל היו גם אחרים ואם איזשהו זרם לא היה תורם היו מסתדרים בלעדיו. איני חושב שיש אדם או קבוצה אחת שבלעדיהם החזון הציוני לא היה קם. גם לא הרצל. 1 למשל: ספרו של הסבא שצוטט בעמוד זה ספרה של נתיבה בן יהודה האמירה של בן גוריון (אם אכן היתה) ששמעתי ממורים דתיים ההצגה שהגיעה לבית המשפט בספרו של יונה כהן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יעקב, אני חושב שאנחנו עוסקים כאן בשני סיפורים נפרדים: א. סיפור היהדות הדתית הציונית: כאן יש בהחלט מקום לתחושה מסוימת כאילו סיפורה נשכח או הושכח מלב. את הטענה הזו צריך לסייג משום שתחושה כזו משותפת לרבים אחרים. סבי נהג תמיד לספר במרירות על תהילת "כובשי הנגב" מהפלמ"ח – כיבוש שלא היה יותר מטיול דרומה – כאשר חלקם של אלו שעסקו בפעולת ההסחה של הצבא המצרי שאפשרה את הטיול ונשחקו עד דק בלחימה, נשכח כמעט לחלוטין (אתה יכול לנחש עם איזה כוח הוא נמנה). ב. סיפור היהדות החרדית הלא ציונית: כאן ישנה עוינות קשה מצד הציבור החילוני – ולתחושתי, גם בצדק – למי שעיינו את המעשה הציוני לכל אורך הדרך, לא היו שותפים ללחימה ולקורבנות, ומנסים בדיעבד לנכס לעצמם חלק במלחמת עצמאות שבה לא נטלו שום חלק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב) זה מאוד לא מדוייק. היו גוונים שונים בין הדתיים. ולא ברור מי אז היה חרדי ומי סתם דתי. החלוקות המנאיות של היום לא היו כה חדות אז. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |