 |
אני חושב שיש שני סוגי ראפ, ברוב המקרים המבצעים הם שחורים אבל יש ראפשפונה ללבנים ויש ראפ שפונה לשחורים. השני הרבה יותר פוליטי, הרבה יותר מחאתי, השפה שלו יותר בוטה ויותר משובשת (שפת רחוב) והמצתעים שלו נוהגים להרוג אחד את השני מפעם לפעם. כמו בכל ז'אנר, יש השפעות וזליגה של הזרם המרכזי לעבר השוליים אבל בהחלט יש ל"ראפ הלבן" הרבה לאיפה לזלוג.
זה רומה לרוקנרול מול הרית'ם אנד בלוז. לא מזמן גיליתי שג'ימי הנדריקס בזמנו היה תמוסכל מאוד מכך שהמוזיקה לו נתפסה כרונקרול ולכן הקהל השחור לא הגיע להופעות שלו. אחרי שהוא עזב את ה experience (הלהקה שליותה אותו בתחילת הקריירה שלו בארה"ב) הוא ניסה לחבור למוזיקאי ריתם אנד בלוז ולפנות אל הקהל השחור, הוא אפילו הוציא אלבום של ביצועים מחודשים של גדולי הבלוז (אני לא בטוח שהאלבום יצא בזמנו בשנות השבעים, נידמה לי שהוא הצליח להרוג את עצמו לפני כן והאלבות התעכב באיזה 20 שנה) אבל למרות ההשפעות והחיבורים, של המוזיקה השחורה על המוזיקה שפונה ללבנים, תמיד היו שני זרמים נפרדים והייתה לפחות מבחינה חברתית (לא תמיד מבחינה מוזיקלית) הפרדה בין מוזיקה לשחורים ומוזיקה ללבנים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש