בתשובה לליאור גולגר, 12/05/01 9:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
השאלה הייתה אם יש מקום, לא אם זה חכם. פעם הבאה הטרח את עצמך לכותרת. התגובה לחזי הייתה מוצדקת, כיוון שהוא התנהג ברוע לב, ולכן אין *שום* קשר בינה לבין התגובה כאן. בנושא הזה אנחנו יכולים לדבר בהמון מישורים, לאו דווקא בזה שנתקעת עליו, כמו למשל -מה הקשר בין האומנות לאומן -מה עמדתה של ישראל הרשמית ביחס לאנטישמיות -האם בפסטיבל ממלכתי יש מקום לדעת הציבור -האם לדעת הציבור יש מקום באומנות -מערכת האינטרסים של התקשורת -למה כמה נהנתנים קובעים את הרפרטואר אבל אם נתמקד בכוונים המקוריים, אתה, בניגוד לדמותך במציאות, מתחשב ודואג לשלומם ומנוחתם של האנשים שסובלים מההשמעה. בתוך כך, אתה מתעלם מהעובדה שהסבל הזה הוא סבל מתוך בחירה, בעצם. מי שסובל מואגנר (שהיה המוזיקאי הרשמי של הנאציזם, כביכול), יכול היה לבחור לסבול גם מניטשה (שהיה אולי הפילוסוף הרשמי שלהם, לאחר שהם אימצו חלק ספציפי מאוד מהשקפותיו על היהדות, וחלק רחב ממשנתו ואידאולוגית, ועיוותו אותה ללא הכר), או מדארווין (אני מקווה שזה לא יגרור עוד ויכוח על אבולוציה). והוא יכול להפגע גם ממדי צבא, מהדגל הגרמני, מעיטים, מכרוב חמוץ, ממסילות ברזל, מגדרות תיל, מסופות ציקלון, משפם נוסח יצחק שמיר, וכהנה וכהנה. העובדה שמשמיעים אותו דווקא, להכעיס, במסווה של אינטלקטואליות (אני מאמין שם הם מאמינים בזה), היא מגוחכת. וזה טוב! זה קתרזיס! אז אנא, חשוב לפני שאתה דופק על המקלדת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נה | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |