בתשובה לאורי פז, 30/06/04 16:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
איזה מין בנאדם מגעיל אתה? מה כאן עניין "לוזר"? בשביל מה לדבר ככה? מה, אתם משחקים בלהוריד ידיים? מגעיל. יש מי שטוענים שהדת (היהודית) מזככת ומעדנת את האדם, אצלך היא כנראה עושה את ההפך. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו אמנם לא משחקים כאן בהורדת ידיים, אבל להווה ידוע שבכל ויכוח יש מנצחים. כל אחד רוצה לטעון טענות, וכל אחד מאיתנו טוען. לפעמים משמיעים את הטענות בצרחות ובדמעות. לפעמים הן רק סוחפות, כריזמטיות ומעוררות. וכל אחד מאיתנו רשאי להצליח להשמיע טיעון מנצח. ואם אני טוען ומתווכח, אני רוצה לנצח. מה פירוש "לנצח"? זאת שאלה שראויה לדיון מעניין. ולא: "מה, אתם משחקים בלהוריד ידיים?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמוליך, באופן טבעי, לחידה הבאה: מה המשותף לויכוח ולתזמורת? (בין הפותרים יוגרל מנוי חינם על האייל למשך שנה. ההשתתפות אסורה על מי שקרא את ההודעה אליה אני מגיב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הצינית שלך הזכירה לי את דבריו המעניינים של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, מחבר הספר "ערוך השולחן", שחי בתחילתה של המאה הקודמת, האומר כי לכל הדעות המובעות בעולמה של הלכה - "יש פנים בהלכה; ואדרבה, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת שירה (דברים לב, 44), ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות" (הקדמתו לערוך השולחן, חושן משפט). וכשם שמערכת ההלכה היהודית היא סימפוניה אדירה ובה צלילים רבים ושונים, ובכך גדולתה ויופייה, כך מן הראוי שיהיו ויכוחי הסרק שלנו באייל: סימפוניה עניינית אדירה, ובה צלילים רבים ושונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרב י.מ. אפשטיין - טוב ויפה, סימפוניה ובה צלילים רבים ושונים - נפלא, אבל "מאיפה חירבנת את זה?" - זהו צליל שאנחנו מעדיפים לוותר עליו, וכן גם עוד צלילים רבים מסוג זה, הנובעים מחלילך המעודן. אולי תלך למקומות בהם אוהבים סימפוניות מן הסוג שאתה מפיק. כאן לא מעוניינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 229242 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרב''י ולשכ''ג כבר העירו לא פעם (בייחוד לשכ''ג), אבל האמת היא שהם מעולם לא הגיעו לתהומות גסות הרוח שאתה מגיע. ואשר לטקטיקה החביבה עליך כל כך, לזרוק-בוץ-ואז-להתחרט-וחוזר-חלילה-וחוזר-חלילה - מה אני אגיד לך, בשלב מסויים זה כבר נורא משעמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהומות גסות הרוח? הראה לי הודעה גסת-רוח שלי או שתתנצל כאן ועכשיו. או, עדיף, בחר את כלי הנשק והמקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לא את חרבך הוירטואלית. זה שלי. (סליחה, לא יכולתי להתאפק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סימפוניה סימפוניה, ובלבד ששרביט המנצחים בידיך, הא? אישית אני מעדיף אורטוריה, עם תפקיד ראשי לחשמנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי, הבן: צורת הדיון שלך היא בלתי נסבלת. אתה מקלל, מעליב, רודה ובועט. בסוף, כשהמתדיין איתך מרים ידיים והולך כי נמאס לו לסבול אותך, אתה עוד מרים תרועה וחושב שהוכחת שאתה צודק והוא שקרן. זה מגוחך. אז תכניס לראש שלך: אנשים מפסיקים לדבר איתך לא כי אין להם תשובות לשטויות שאתה משפריץ לכל עבר, אלא כי הם מבינים (חלקנו, כמוני למשל, מבינים זאת כל פעם מחדש) שאין שום סיכוי שתקשיב לאנשים שסביבך בכל מקרה. אה, על מי אני עובד? הרי גם לזאת לא תקשיב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם התווכחתי עם בני בן הארבע. הוא אמר שיש לו בארון שדון שיוצא בלילה ומשחק איתו, ולפעמים גם קצת מפחיד אותו. הוא גם אמר שכל הילדים בגן יודעים על השדונים הללו. אני אמרתי שאין. הוא פתח את הארון כדי להראות לי, ולא ראיתי, אז הוא אמר שמבוגרים לא רואים, אבל השדון שם. בשלב מסויים ויתרתי והוא צהל מצהלות שמחה על נצחונו. אגב, אני בטוח שלא מדובר רק על הילדים בגנו של בני. אין לי ספק שעם קצת מאמץ וקצת ארגון, אפשר למצוא למעלה משש מאות אלף ילדים, לא כאלה שחיו ומתו מזמן אלא ילדים החיים ונושמים בינותינו, כיום - שיעידו מראייה על קיומם של שדוני הארונות. יו, איזה נצחון יהיה להם, ולנו המבוגרים זה יהיה כל כך עצוב להפסיד בויכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה להתעקש להוכיח לו שאין שדון? כל ילד זכאי למנה כלשהי של דמיון מפותח. ואם השדון מפחיד אותו, ממציאים יחד איתו טקס גירוש שדונים ופותרים את הבעיה. לא ככה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא, לא התעקשתי להוכיח ולא שום דבר כזה. כאן סיפרתי את חלקו הראשון של הסיפור. בחלק השני פתרנו את העניין בצורה משעשעת למדי. אבל כאן הבאתי את זה כ*משל* למה שהולך כאן, עם המכותב - וכך יש לראות את הסיפור הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, אבל כל הכייף זה לנטפק משלים. איך באמת נפתר העניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אפשר לתאר את מה שבדיוק היה, צריך לראות כדי להבין ולהאמין. בכל אופן, ואם לתאר בקיצור - פעלנו לפי עצתו של הילד. במשך כמה ימים הוא קרא לנו, לאשתי ולי (וגם אחותו הגדולה השתתפה), ברגע שהשדון יצא מהארון (כרבע שעה מאז שהגמד הלך לישון), והיינו... טוב, אני מבקש להתייחס אלי ברצינות, כאל אדם מבוגר, אבל היינו משוחחים עם השדון שיחות די ביזאריות, וגם היו לנו אתו משחקי תופסת ומחבואים, עד שהוחלט בפורום כלל משפחתי שהוא התעייף ועבר לארון של ילד אחר במשפחה אחרת. האמת היא שקצת לפני שהשדון החליט את מה שהחליט, אני ואשתי כמעט היינו מוכנים ללכת למשפחה אחרת. שנינו לא אנשים רזים במיוחד וכל העניין דרש הרבה יותר כושר ממה שיש לנו, אבל כרגע הכל בסדר וזה העיקר :). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) מזל שהילד הסכים אתכם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הייתי שמח להפסיד בויכוח. היה נראה לי מאד מעניין לחיות בעולם שיש בו באמת שדונים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |