 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין להשוות את ייחסו של הבג"ץ לתביעות כנגד הגדר, לעומת ייחסו לתביעה אחרת, בקשר לפרשיה ישנה שבמקרה יצא לי לעקוב אחריה מקרוב, פרשית יער שקד. מדובר בהעברת בסיס צבאי בשומרון ממקומו למקום אחר. בוגי יעלון שהיה אז אלוף פיקוד המרכז התעקש שהמקום החדש יהיה בדיוק על יער שקד: אתר טבע שניטע עוד בזמן המנדט ע"י הבריטים, למרות שהמתיישבים בשקד הראו שקיימים אתרים אחרים לא פחות מתאימים, ולמרות שעמדתם זו נתמכה ע"י מומחים צבאיים כרפאל איתן, רחבעם זאבי, מתן וילנאי ואפילו אריק שרון. החץ שתקע אז הבג"ץ היה בדיוק כעמדת הצבא העקשת. בסופו של דבר טורפדה המזימה האווילית לא בעזרת בג"ץ אלא באמצעות מאבק ציבורי נמרץ וגיוס פוליטיקאים ואנשי רוח. אהוד ברק שנתן כל העת גיבוי לאלוף החזק, נכנע לבסוף, ומינה את ועדה שבראשה עמד דן שומרון שהמליצה כנגד דעת הצבא. אני תוהה איך היה פועל בית המשפט אילו העותרים לא היו "מתנחלים" רחמנא לצלן, אלא תושבי כפרים ערביים בסביבה. . . |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבג''ץ התרשם בעיקר מעמדתם של ''המועצה לשלום ולבטחון'' ושל אנשי בטחון בדימוס נוספים שטענו שניתן לבנות את הגדר בתואי שיתן מספיק בטחון ולא יפגע בצורה קשה בתושבי הכפרים הערבים. אם היו מספיק אנשי בטחון לשעבר שהטבע יקר לליבם אולי בג''ץ היה פוסק אז אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני זוכר שהיה איזה איש ביטחון לשעבר שתמך בעמדת בוגי יעלון. כל אנשי הביטחון לשעבר שאת חלקם מניתי בתגובתי, שנחשפו לסיפור תמכו דווקא בעמדה הנגדית. הייתה זו ממש גחמה של איש בודד שניצל את כוחו ויוקרתו. אבל ברגע שנציגי הצבא העלו בבית המשפט את הטיעון (הבלתי נכון) שכל ניסיון לשנות את התכנית עלול לפגוע בישום הסכם שארם של ברק, אבדו מגיני היער כל סיכוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר את הפרשה עד כדי כך, אבל סומך על זכרונך ומקבל את הטענה. בכל אופן, אם בג''ץ הפסיק לראות בדברי מערכת הבטחון דברי אלוהים חיים או אם בעיני בג''ץ לאיכות החיים של הפלסטינאים יש יותר משקל מאשר לאיכות הסביבה, לי אין בעיה עם זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכות הסביבה היא ענף של איכות חיי האדם, והשמירה עליה אין לה כל משמעות ללא קשר לאדם. התהייה שאני תהיתי, וממנה התעלמת, היא האם לאיכות החיים של הפלשתינים יש משקל רב יותר בעיני שופטי בית המשפט העליון מלאיכות חיי הישראלים בכלל והמתנחלים בפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהתשובה היא לא, אחרת בג"ץ היה אוסר לחלוטין על הריסת בתים, עקירת מטעים והפצצות אוויריות. אנראה לי שבג"ץ נותן משקל מסויים לאיכות החיים של הפלסטינאים ומשקל יותר גדול לאיכות החיים של אזרחי ישראל (ואולי משקל נוסף איפשהו באמצע לאיכות החיים של המתנחלים) ומנסה לאזן את המשוואה כך שהפגיעה באיכות החיים של הצדדים כפול המשקל שניתן לכל צד תהיה מינימלית. מה היחס בין המשקלים? אני לא יודע ואני בספק אם השופטים יודעים. מה שבטוח, זה שכל אדם (שופט, מהנדס או אנרכיסט) נותן משקל שונה לאיכות החיים של כל צד ומוצא מינימום משלו למשוואת הפגיעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי ששופטי הבג"ץ אמרו בפסק הדין האחרון מדובר בשקילה של ביטחון וחיי אדם מצד אחד אל מול איכות חיים מצד שני, והם גם אמרו, ולדעתי זה נכון בהחלט, שמדובר בשאלה "מידתית". כלומר הרבה "איכות" חיים גם אם אינה קשורה בקיום החיים עצמם שקולה כנגד מעט חיים ממש. לכן המילה "לחלוטין" שבדבריך, לדעתי, כלל אינה לעניין. (תאר לעצמך [היפותטי לחלוטין, ולכן אל תנסה למצוא באגים בהנחות] שישנה קבוצה של חמישה מבנים, וידוע בודאות שבאחד מהם מכינים מתקן גרעיני ומתקן שיגור שאמורים לפוצץ את תל אביב, והמבנים האחרים תמימים אבל, אין אפשרות לדעת איזה מהמבנים הוא המבנה הזה, והאפשרות היחידה היא לפוצץ את כולם (מבלי לפגוע בחיי אדם בכלל). האם על הבג"ץ במקרה כזה לאסור "לחלוטין" פגיעה במבנים ? אם נחזור למציאות שלנו, בנוסף לפסק הגדר כבר היה גם פסק שאסר הריסת מבנים בודדים ליד צומת כיסופים כדרישת הצבא. מאוחר יותר שימשו המבנים האלה ממש לרצח תושבת גוש קטיף וארבעת ילדיה. אבל, בעצם, כל הדיון הזה חרג קצת מנושא התהיות שלי, שהיה קשור במקרה מסויים מאד, מקרה יער שקד. אני רוצה, אולי להוסיף שני פרטים שעדיין לא ספרתי בהקשר זה. הפרט הראשון הוא זה: הנלחמים למען היער פנו לאנשי רוח ופוליטיקאים, ובדרך כלל זכו לתמיכה משמאל ומימין (במיוחד הסופרים אברהם יהושע וחיים גורי נרתמו לעזרה). היה חריג אחד: הסופר מאיר שלו סרב לתמוך במאבק תוך שהוא מנמק את סרובו בדברים בוטים שמדגישים את היותם של הפונים "מתנחלים". הוא אמר בפרוש שאין לו עניין לתמוך ב"מבעירי יערות". הפרט השני הוא ש"הפעלת הבג"ץ" התחילה דווקא בטוב. השופטת דורנר שהייתה שופטית תורנית, הוציאה צו מניעה שבעזרתו הצליחו התושבים להפסיק עבודות גדיעה שכבר החלו. כשהוציאה השופטת בבהילות את הצו היא לא ידעה כלל שהישוב שקד הוא מעבר לקו הירוק. אחר כך, בדיון עצמו, שכבר הכל היה ברור וידוע, התהפך הכל, כפי שספרתי, ברגע שהועלתה טענת אפשרות עכוב הסכמי השלום. התהיה שלי, שבאה בעקבות ראית התמונה כולה כולל הפרטים הנוספים הנ"ל, הייתה איך היה מתנהג בית המשפט לו קבוצת הפונים שהייתה מבקשת להציל את היער הייתה קבוצה של ערביי הכפרים הסמוכים. לי יש הרגשה שההתייחסות הייתה אוהדת יותר, והבזיון הזה לא היה קורה. כמובן גם אני וגם אתה לא יכולים להכריע בודאות בשאלה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת חושב שהשופטת שהוציאה צו ביניים לא ידעה שהיער נמצא מעבר לקו הירוק? על סמך מה אתה אומר זאת? ואגב, מדהים לראות דיון כה ענק ואגרסיבי כלפי בג"ץ, שדחה בשלוש השנים האחרונות של העימות עשרות רבות, אולי מאות, עתירות להגנה על אינטרסים פלסטיניים פרטניים וכלליים. עד שהוא פוסק פעם אחת הפוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתשובה לשאלתך, קבלתי אז דיווחים מכלי ראשון, וזו הייתה הערכתם של מגישי העתירה. כמובן שדורנר מעולם לא נשאלה ולא ענתה על שאלה זו, וגם לו הייתה נשאלת היום לא הייתי סומך במאה אחוזים על תשובתה. ואשר להיותך נדהם, כל אחד כנראה בוחר לו את הדברים שלשמעם הוא נדהם. למשל, כשאתה קורא את דוח מזוז ואת דוח ארבל בשאלת שרון אפל אתה מקבל את הרושם שכל אחד מהם נדהם מהדוח של חברו למרות ששני הצדדים אמורים להיות בכלל אנשי מקצוע יבשים . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדות מכלי ראשון על מצב ידיעתה של השופטת דורנר – קרי מהשופטת או ממי ששמע את הודאתה? ולפיסקה השניה – אני באמת נדהם. לא יודע אם זה מבחירה או לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיווחים קבלתי ממגישי העתירה שהיו בקשר עם השופטת, וזו הייתה התרשמותם כשהגיעו אליה לראשונה, וקבלו ממנה את הצו על תנאי. כל ההתפתלות ה''משפטית'' בקשר לפרט זה אינה במקומה. הם לא החתימו אותה על תצהיר שבו נאמר ''אני לא יודעת באיזה צד של הקו הירוק נמצאת שקד'', אם זו הייתה שאלתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי להעיר שמבחינת סמכויות הצבא יש משמעות עצומה לשאלה באיזה צד של הקו הירוק מדובר. תעיד על כך כל מפגינת-שמאל שנחסמה בצווים שרירותיים וחסרי-מגבלות (בצד המזרחי, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם היו איתה באיזה קשר בדיוק? כשהם "הגיעו אליה לראשונה", כמה קרוב הם הגיעו? בדרך כלל מקובל להיעצר בקומת הקרקע, מקסימום בקומה הראשונה. האם יכול להיות שמשם הם חשו את מצב ידיעתה בקומה השניה? צר לי, כשהיא הוציאה את צו הביניים – הם לא נפגשו כלל. כשהם פגשו אותה לראשונה (לפי רישומי בית המשפט), זה היה 15 יום לאחר הגשת העתירה, 15 יום לאחר הוצאת צו הביניים שהוצא בלשכת השופטת. הם נפגשו בדיון שהיא קיימה בדן יחיד, ובו *הושאר צו הביניים על כנו*, חרף העובדה שבמעמד הזה וודאי שכבר היה לשופטת ברור שהיער נמצא מעבר לקו הירוק (המדינה נלחמה נגד הצו הזה באופן יסודי וברור שהעלתה בשלב הזה את כל ארסנל הטענות שלה). (http://62.90.71.124/files/99/040/052/l05/99052040.l0...) מסקנה: השופטת דורנר סברה שהתיק מצדיק צו מניעה לכל אורך הבירור שעשתה בתיק. לא היה כל היפוך בעמדתה, וממילא אין כל יסוד להניח כאילו היפוך בעמדתה, שלא היה, נבע מעמדה שונה לגבי יערות שבשטחים מול יערות ישראליים. כמו כן אין לי סיבה להאמין שיש לך מודיעין טוב בנושא. כשהחברים שלך פגשו אותה זה כבר היה אחרי שהיא קראה את תגובת המדינה וידעה היטב מה המצב לאשורו. אתה בעצמך אומר שהיא-עצמה לא ציינה את בורותה בעניין מיקום היער. מכאן שאין לי מושג מאיפה הם יכלו להסיק מה היא חשבה 15 ימים קודם לכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון: במקום "מצדיק צו מניעה" צ"ל "מצדיק צו מניעה זמני". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם טענתך היא שלא היה שום היפוך בעמדת דורנר עד הדיון שבו העותרים משכו את עתירתם לבקשת בית המשפט ? כשאמרתי "נפגשו לראשונה" לא התכוונתי לפגישה ממש. אולי היה יותר נכון לומר "נצטלבו דרכיהם". התכוונתי ליום שבו הגישו וקבלו את הצו הזמני, ובאמת איני יודע אם דורנר ירדה במקרה לקנות סנדויץ או משהו כזה ופגשה בהם פיזית. כמו כן היה נדמה לי כל הזמן שבתחילה כתבתי: "כנראה לא ידעה" ולא "לא ידעה" ללא ההסתייגות הזאת, כי באמת מדובר בהתרשמות והערכה ולא בעובדה ממש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל ההחלטות שפורסמו, דורנר בעמדה עקבית. ככל שהבנתי, יש החלטות שלא פורסמו, אבל אני מניח שהן מתייחסות לדיון בעתירה לגופה. אם דורנר הביעה שם דעה אחרת, זה לא יהיה מפתיע (נוספו דעות שופטים להרכב, ועברו לדון לגוף העניין ולא בצו הביניים). אגב ברור לי שהתכוונת רק להערכה, ולא לידיעה, אבל לא הבנתי איך אפשר להגיע להערכה כזו, בהתחשב בכך שלא היו כל אינטראקציות בין העותרים לשופטת בשלב של "במעמד צד אחד" ולא היה היפוך דעה במעמד שני צדדים. בעצם אני כן מדמיין איזו אפשרות כזו: שמיקום היער "טושטש" בעתירה גופא, שעל יסודה הוצא צו הביניים, ונחשף רק בתשובת המדינה המאוחרת. דבר כזה העותרים לבטח יודעים. אך גם לעניין זה לא היתה השפעה, שכן גם לאחר תשובת המדינה נותרה ההחלטה בעינה. למותר לציין שאין תקדים מצידה של דורנר לקניית סנדוויץ' במזנון בית המשפט, שידוע לי. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה "לתהות"? עיון קצר באתר "בצלם" יכול להשכילך רבות ולענות על התהיות הללו. באמצעות צווים צבאיים ישירים ולצרכי ביטחון הופקעו "לצרכי ביטחון" מתושבי ערביים כחמישים אלף דונם בשנות השבעים, וכחמשת אלפים דונם נוספים עבור כבישים עוקפים בזמן תהליך השלום. הכל באישור בג"ץ. עוד מאות אלפי דונמים הוכרזו באישור בג"ץ כ"אדמות מדינה" והופקעו מידי בעליהן הערבים. התגייסות מרשימה של אנשי רוח לא נרשמה, לחוסר מזלם של בעלי האדמות. עכשיו, אולי יש לך מידע בדבר מספר הדונמים שהופקעו מידי מתנחלים לטובת "צרכי ביטחון"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנות השבעים אינם שנות הדיקטטורה של אהרון ברק. אז בית המשפט העליון היה הרבה יותר נורמלי. המוטציה שבה אנו חוזים היום היא תוצר של תקופה מאוחרת יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |