בתשובה לדובי קננגיסר, 28/06/04 16:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה נופל בדיוק לאותו פח שעליו מצביע ישי נוימן, ושאליו נפלו יוסי שריד ואחרים: אתה מניח מצב קיים נתון, משווה את ההצעה החדשה למצב שהנחת, ומוצא שההצעה טובה פחות מהמצב הקיים. אלא שהמצב הקיים שאתה מניח אינו קיים כלל. ניקח את הדוגמה שלך ("נהג"). הטיעון שלך היה משכנע אילו המצב כיום היה כזה: - כל (או רוב) הטקסטים הם מנוקדים (ולכן מאפשרים הבחנה בין "נָהַג" ל"נָהָג") - כל (או רוב) הקוראים, כשהם נתקלים ב"נָהַג" או ב"נָהָג" מנוקדים יודעים מיד באיזו מהמשמעויות מדובר. אלא ששתי ההנחות הן מוטעות לחלוטין - ומכאן גם המסקנה שלך. בפועל, ההצעה היא לא "להפחית את מספר סימני הניקוד" (כפי שמטעה אותנו הכותרת), אלא "להתחיל להשתמש בניקוד" (לצרכי יום-יום). וכדי שאפשר יהיה לעשות זאת, מוצעת שיטת ניקוד פשוטה יותר מזו הקיימת (קיימת בספרים, לא בשימוש). השוואת המצב לאחר מימוש ההצעה (ניקוד מפושט) למצב היום (אין ניקוד כלל) תגלה שהבחנות רבות נוספו לכתב. אמת - יישארו עדיין פה-ושם הומוגרפים (שהם גם הומופונים) שאי אפשר להבחין בינהם אבל אלה לא יהוו בעיה גדולה לקורא - כפי שהם אינם מהווים (בד"כ) בעיה לשומע. אני לא מאמין שאפשר להתחיל ללמד היום בהצלחה את הניקוד הטברייני התקני. אני גם לא חושב שזהו מאמץ המצדיק את עצמו: אם נולדו להן עוד שעות-הוראה לפתע, אפשר לנצל אותן לדברים טובים יותר. את הניקוד המפושט קל בהרבה ללמד, והיתרונות יהיו קרובים לאלה של לימוד שיטת הניקוד הקיימת. לאמיתו של דבר אני ספקן גם לגבי סיכויי ההצלחה של נסיון כזה, אבל הם ודאי טובים יותר מאלה של ההצעה שלך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |