 |
לעניין השירה מול הפרוזה:
למדתי לא מזמן את המאמר של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון", ושם הוא מאפיין בצורה מעניינת מה מייחד שירה לעומת כתיבה מסוג אחר. נקודת המוצא שלו היא שעולמנו אינו אלא תוהו חסר משמעות. האדם לא יכול לחיות במצב עניינים שכזה, והוא מעניק משמעות לעולם באמצעות הלשון. המילים שבהן מדברים יוצרות מערכת מסודרת והגיונית של משמעויות שבאמצעותה האדם חושב ומבין את העולם, ובאופן זה המילים מכסות על התוהו ומסתירות אותו. כתיבה בפרוזה, על פי ביאליק מהווה שימוש פשוט בשפה מכסה זו.
השירה, לעומת זאת, עושה משהו אחר: על ידי השימוש המיוחד שלה בשפה (שמנצל את מצלול המילים, את ההיסטוריה שלהן, את הקונוטציות שהן מעלות, וכן חיבורים מקוריים ביניהן) היא מסיטה את תשומת הלב לשפה עצמה, ומצליחה לגרום לאדם לראות את התפקיד המכסה שלה. בנוסף, שימוש זה בשפה מערער על עולם המשמעויות הישן של המילים, וכך השירה פורצת פתח בכיסוי הלשון ומאפשרת לאדם להציץ לרגע ישירות אל תוהו המציאות. בסופו של דבר פתח זה נסגר על ידי מילים חדשות, וכל מטפורה מקורית, שבלידתה משנה את הדרך שבה אנו רואים את העולם, סופה להישחק. (למתעניינים מומלץ לקרוא את המאמר המקורי של ביאליק שכתוב בצורה יפהפיה, ובוודאי תיארתי כאן בפשטנות נוראית את הרעיונות שמועלים בו).
אולי אפשר באופן זה להבדיל גם בין שירה לפזמונאות: בשירה, המשמעות והמסרים טמונים לא רק בפשט של המילים עצמן, אלא גם בעצם השימוש בשפה - בהמצאת מטפורות וצירופי מילים שבזכותם אנו לומדים לראות את המציאות אחרת. על פי קריטריון כזה אני חושב שחלק מכתיבתה של נעמי שמר בהחלט יכול להיקרא שירה ("ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור" היא דוגמה למטפורה אחת שכזו, אבל בטח יש עוד).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש