בתשובה לאסתי, 26/06/04 23:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
וגם לקראת הסיום, "שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". לבושתי שכחתי מה המקור - למדתי אותו מאבשלום קור דווקא - אבל הצמרמורת שעברה בי כששמעתי את ההסבר נשארת בי עד עכשיו כשאני שומע את השורה (אולי גם בגלל שהשורה השניה בבתים היא הקטע היפה בלחן). אבל הרמזים למקורות בעיני הופכים את הפזמונאות של שמר "רק" למלאכת מחשבת - לא לשירה. זו הרגשה אינסטינקטיבית, שקצת קשה לי להסביר, אבל אני אנסה. הם נותנים איזה נפח נוסף למילים, אבל בסופו של דבר לא מתקבל משהו שבאמת חורג מהמשמעות הישירה של המילים. אין ברובד הנוסף משהו שמפתיע על רקע הרובד הפשוט; בסופו של דבר, זה רק קישוט. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לכן אמרתי, שיש שתי רמות בשיר הזה, פזמונאות טובה, ושירה. הפזמון החוזר הוא בעיניי ברמת שירה, בעוד שהבתים עצמם- אולי נכון לקרוא להם "מלאכת מחשבת", כמו שאמרת. אבל שמר עומדת כאן על כתפי ענקים, מפני שברגע שהיא מכניסה לתמונה את יהודה הלוי, עם מטען הגעגועים האדיר שלו, היא מרימה את כל שיר הגעגועים שלה לגובה רב יותר. ולכן מרגיש לי קצת קטנוני לעמוד עם סכין ולנתח איזה קטע הוא פזמונאות, איזה- מלאכת מחשבת, ואיזה- שירה. שזה לא מדע מדוייק, אמרנו? [ועכשיו בכל זאת - לילה טוב :)]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הכוונה לתיאור ההקדשה של ישעיהו: "ויעף אלי אחד מן השרפים, ובידו רצפה - במלקחיים לקח מעל המזבח. ויגע אל פי ויאמר: סר עוונך". | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |