בתשובה לליאור גולגר, 08/05/01 11:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ליאור, קרי, אתה תעדיף להישאר בשלולית הנ"ל, ולא לנסות לצאת ממנה (כלומר, אם הבנתי נכונה את כוונתך!). מה אומר... מוזר לי. אבל - יחד עם זאת... לאחר, שהרהרתי חזור והרהר במשך כמה שעות טובות בדעותיך, הגעתי למסקנה, שבנקודה אחת לפחות גברת עלי, ועלי להודות בכך - אני מסכים אתך לחלוטין, שעל אנארכיסט להתנגד לעצם-קיומם של בתי-כלא (מעצם התנגדותנו - המובנית, בעצם, בהגדרתנו כאנארכיסטים) לחוקים בכלל. אני מקבל על עצמי את קביעתך, שעלינו להתנגד למצב זה כנקודת-פתיחה, קרי - עוד בטרם נתחיל לשקול חלופות. העניין הוא, ליאור, ש - אין מה לעשות, האכפתיות והכורח לסייע לכלל ולפעול למענו טבועים בי עמוקות. אינני מסוגל, נפשית, לישון בשקט, כל עוד עולה בדעתי המחשבה, כי חיי אדם אחד - וילדים על אחת כמה וכמה -עשויים להיות בסכנה. כזה אני. ולפיכך, *חייב* אני לשקול, בכובד-ראש: או. קיי, לא בתי-כלא, בהחלט לא - אבל, מה *כן*? אבל - אתה אולי יכול לישון בשקט. בתוך השלולית. אשריך וטוב לך... כנראה. שלך, דני. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |