בתשובה לאפופידס, 21/06/04 19:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חיזוק אנקדוטאלי (ולא מאוד מבוסס) לקבבו"ל שלך: בגן החיות התנ"כי, הפילים נמצאים במין "בור" (די רחב-ידיים, לא לדאוג) ביחס למבקרים, כך שראשם נמצא נמוך יותר מרגלי המבקרים. בין המעקה לשפת הבור יש רצועת אדמה קטנה, ובה שתולים לנוי שיחי לבנדר נמוכים. כשהייתי שם ניגש אחד הפילים לכיוון הקהל (לשמחתו של האחרון), והרים את חדקו אל-על, לכיוון רגלי הקהל (השמחה גוברת). הוא גישש עם החדק עד שהגיע אל אחד משיחי הלבנדר הפורחים. חשבתי שהוא הולך לקטוף כמה עלים וללעוס, אבל לא: הוא רק נשאר עם החדק ליד השיח, ושהה כך דקה ארוכה. מה שהיה יפה כאן הוא שהפיל בכלל לא היה יכול לראות את השיח - רק בגלל הריח הוא ידע שיש שם משהו. אני מניח שיש גם מאמץ פיזי מסוים בהרמת החדק והשהייתו באוויר כך. אבל זה לא העניין שלי כאן, אלא משהו אחר: בשניה הראשונה המחשבה שחלפה במוחי היא: הפיל מכור ללבדנר. זו גם היתה תגובה ראשונה של מספר אנשים שסיפרתי להם את הסיפור. בשניה השניה תיקנתי: הפיל נהנה מריח הלבנדר, ומתענג עליו. יש משהו מוזר, לפחות למי שלא למד הרבה על התנהגות בעלי-חיים, במחשבה על כך שבעלי-חיים מתענגים על ריח, למרות שלאחר קצת מחשבה, זה די מתבקש. "התמכרות" אנחנו מבינים אינסטינקטיבית כמשהו פיזילוגי יותר ופחות "רוחני", ואולי קל לנו יותר לייחס אותה לחיה. מוסר השכל (מפוקפק), שמתחבר סוף-סוף למה שכתבת: לצד הנטיה המפורסמת שלנו להאניש שלא לצורך התנהגות של בעלי-חיים, יש לנו נטיה הפוכה: לקחת בלעדיות אנושית, כל עוד לא הוכח אחרת, על פונקציות פסיכולוגיות של עצמנו (ידידות, בדוגמה שלך), ונכונות לשלם על כך בהסברים הרבה יותר מסובכים ומפוקפקים להתנהגות בעלי-חיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הסיפור המרגש. והנה סיפור משלי - גם כן מסרט טבע. הסרט עסק בלוויתני אורקה. הם ניזונים בין השאר מגורי כלבי ים (yam yam!). לשם כך למדה קבוצה מהם להגיע בתקופת הרבייה למפרץ אי שם בצפון ושם הם צדים אותם בקבוצה, בין השאר ע"י כך שאחד או שניים מהם לוקחים תנופה ועולה על החוף ותופסים חלק מן הגורים בפה, כאשר הגורים שבורחים לים נתפסים ע"י אחרים. לעיתים הם חוטפים כמה גורים ומביאים אותם הרחק מן החוף, שם הם משתעשעים איתם (זריקות ומסירות) תוך הריגתם האיטית לפני שהם אוכלים אותם. באחד המקרים, תיעדה המצלמה מקרה בו סיימו הלוויתנים את סעודתם לשובע רחוק מן החוף, כאשר נשאר גור אחד שהם חטפו, שגם כנראה לא ניזוק יותר מידי בשעשועיהם. מה שקרה הוא שאחד הסועדים אסף אותו בפיו בזהירות ושחה עימו לחוף, שם הוא הניח אותו באזור האם המודאגת אליה מיהר הפעוט ברגע ששוחרר. אין לי הסבר לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט. זה גם מסביר את יחסם של הדולפינים לבני אדם, וביחוד לילדים ולבעלי מוגבלויות. הם שומרים אותנו כמזווה ענקי, תוך שימור חיבתנו אליהם ובעצם הגנה על עצמם, ליום בו הם יחזרו לשלוט על הארץ. אגב, לוויתני אורקה, למרות שהם יכולים, נמנעים מפגיעה בבני אדם. נדמה לי שהם כן טורפים דולפינים (אם אני לא מתבלבל בין האורקה לבין porpoise) - הגדולים יותר מאדם וקשים יותר לתפיסה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק מה שזואולוגים ואתולוגים לא עושים. הם לא מניחים הנחות לפי ''מה אני הייתי עושה עם הייתי פיל והייתי רואה שיח לבנדר''. הם יושבים ומתעדים הררי מקרים, דרך תצפיות וניטור (כיום - באמצעים משוכללים להדהים, שאפשרו להם, למשל, לפענח את התקשורת של הפילים, שאינה נשמעת לאוזן הבלתי-ממוכשרת). אחרי שיש להם הרבה מקרים, וערמה של מאמרים של תיעודי מקרים של תצפיתנים אחרים, הם יושבים ומחפשים דפוסים. את הדפוסים הם מחפשים לא בשנה א' של ביולוגיה ולא בשנה ב', אלא לאחר שהתמחו בהבנת הפיזיולוגיה של בעה''ח אותו הם חוקרים (מה שבעבר, בעיקר, לא היה תהליך סימפתי לחי. היום יש גוף ידע נרחב יותר לגבי חלק מבע''ח, ופחות צורך בוויסקציות, אבל עדיין תפיסות, הרדמות, מדידות וכו'). כך, שלא נוכל לכלול את הנושאים בעול בתוך קטגוריית המנחשים ומאנישים. ספרי זואולוגיה, על אף שלעתים מתארים מה שאנו רואים בנשיונל ג., בנויים באופן שונה ביותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |