בתשובה לדפנע, 07/05/01 18:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובכן, לי זה מפריע. אני לא מקבל את ההבחנה שעושה כבוד השופט טירקל בין דם לדם. זו בעיית גבול קלאסית – איזה מספר של הרוגים הופך תאונה לאסון? יתרה מזאת, כאשר הכנתי את הידיעה התלבטתי אם להשאיר את הכותרת המקורית מynet- "חללי" או לשנות ל"הרוגי". להבנתי, חלל* הינו מי שנהרג בעת פעולת לחימה (כמו האבחנה הסטנדרטית המקובלת על משרד הביטחון לארבעה כיתובים על מצבות החיילים). למה צריך להדרש לבג"ץ? כי החברה בתהליכי השתנות ו"אני" הופך להיות חשוב יותר מ"הכלל", ובג"ץ פסק במקרה זה (בעקיפין) לטובת "אני" שמיוצג במקרה זה על ידי קבוצה מהורי ההרוגים בתאונת המסוקים. הרי כל עניין ההנצחה אין לו דבר וחצי-דבר עם המתים – הוא בשביל החיים (מאז ימי הפרעונים הפסיקו לספק למתים צידה לדרך...) והחיים משתמשים בהנצחת המתים כדרך לתיעול החוסר. אפשר לראות את השינוי החברתי במדינת ישראל. ישנה השתנות הדרגתית משכול לאומי לשכול אישי. דוגמאות? המעבר מטקסים המדגישים את הממלכתיות והאחידות ("מה אברך לו", "מגש הכסף") ליומני חיילים והטרנד האחרון הלחנת שירים של נופלים, מבצעי הגננות של 20-30 השנים האחרונות של הורים שכולים ליד קברי בניהם, ועוד. * יש סיבות נוספות לא לאהוב את המילה חלל, ובכלל לדרג בין המתים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם העתירה היתה מוגשת על ידי ארגון ציבורי כל שהוא, הייתי מסכים אתך. העתירה הוגשה על ידי המשפחות השכולות, המשפחות האלה שלחו את בניהם לצה''ל, וכשצה''ל גומר להשתמש בהם (מתים או חיים), הם חוזרים להיות רכוש המשפחות. זו חוצפה להתייחס להרוגים כאילו עדיין שייכים לצה''ל או למדינה, ולמנוע מכל משפחה ומשפחה להחליט מה יהיה כתוב על המצבה האישית של בנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתשובה לכל הדיון שמעלי: ראשית, לא מונעים דבר. הקבורה הצבאית (כולל טקס צבאי, שנערך בעברית, ובמקרה שהחלל יהודי כולל רב צבאי) היא אפשרות העומדת בפני המשפחה השכולה. ויתור על אפשרות זו אינה פוגעת באף זכות מזכויותיה של המשפחה, ומאפשר לה, כמובן, לשלוט בכל פרטי הטקס, הקבורה, פיסול ועיצוב המצבה וכן הכיתוב עליה. שנית, "חלל צה"ל" הוא, לפי הגדרות צה"ל ומשרד הבטחון, גם מי שנהרג מאש אויב בקרב וגם מי שבעת שהיה בשירות סדיר רצח את חברתו והתאבד. מה שעומד מאחורי המצב הזה, ומה שעומד מאחורי הנוסחים הקבועים על גבי המצבות הוא עקרון האחידות, לפיו צה"ל נמנע (במפגיע, אפילו) מלדרג את המתים ואת נסיבות מותם באיזשהו סולם, שבהכרח יש בו משום הסובייקטיביות. וכאן אני מגיע לנקודה השלישית: היות שכך, הצבא אינו יכול להיעתר לבקשות חריגות (במובן זה שהן חורגות מהאחיד) של משפחות מבלי למוטט באחת את עקרון האחידות, אלא אם בג"ץ מורה לו לעשות כן, שאז הרי ההכרעה הערכית, המבחינה, המדרגת, המייחדת - נעשית מחוץ לצבא. וכרגיל, כל המידע הנוגע לצה"ל המופיע בתגובה זו מבוסס על פרסומים זרים בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין חולק על דעתך. המצבה היא של משרד הביטחון, וככזו, חייבת לעמוד בסטנדרטים הקבועים של הנצחת החיילים במדינת ישראל. אפשר להתחיל להריץ דוגמאות – בשנות השבעים התרסק מסוק יסעור שנשא 54 לוחמים מסיירת צנחנים בבקעה – האם יש לשנות את הכיתוב על המצבה ל"אסון הנ"ד"? מסוקי יסעור רבים התרסקו במשך השנים. באחת מהתאונות האחרונות נהרג חבר טוב של אחי, אבל מה, נהרגו שם "רק" שבעה חיילים. האם זו "תאונה" והמקרה דנן הוא "אסון"? יש יתרון באחידות שהנהיג משרד הביטחון וכבוד השופט טירקל בחר להתעלם ממנה – היא מונעת את הדילמות הנ"ל ואת ההבדל בין דם לדם כפונקציה של הכוח הנפשי שיכולים ההורים השכולים לאזור, או חוסנן הכלכלי (האם כל משפחה יכולה לנהל מאבק משפטי שכזה מבחינה כלכלית?). לכן, רשמית ישנה וצריכה להיות אחידות, אך באופן פרטי רשאית כל משפחה לבחור אמצעי הנצחה נוספים – ספרים, מלגות, פרסים, תחרויות ספורט שנתיות וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד שאני מסכים לגבי התנגדותך למילים "אסון המסוקים", אינני מבין מדוע לא לכתוב "בדרכם לפעילות מבצעית". כאן, זה נראה לי לגיטימי. מדובר בתיאור נסיבות המוות. האם לא מציינים כאשר אדם מת במהלך קרב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתנגד ל''בדרכם לפעילות מבצעית''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |