|
||||
|
||||
הכוונה היתה ייחוד לאומי ולא ייחוד בכלל. המשמעות שחסרה לך היא שהייחוד הלאומי משמש כמנוף לייחוד האישי בכל תחום שתרצה. שאל נא את הורי עמיתיך שעלו מברה"מ לשעבר (רק כדוגמא), כיצד חסמו אותם מלהתקדם בקריירה זו או אחרת, או הגבול הברור שהם יכלו להתקדם בו מעצם היותם יהודים ומעצם העובדה שכל עמיתיהם למקום העבודה ידעו שהם יהודים. איך ידעו? בשביל זה צריך לחיות בגלות זו או אחרת ואז תתפלא מה מפותח חוש הריח של הגויים לארצותיהם, לזהות יהודים, גם אם הם ללא תודעה, שונאים את הדת ועוד כינויים כרצונך. וזה שקנדה או ארה"ב הן שונות, זה עדיין לא אומר כלום בבחינת הזמן או ההתנסות האישית (למשל בהארוארד לא קיבלו יהודים עד לפני חמישים שנה), ויש כמובן דוגמאות לכאן ולכאן. הרעיון היה שאם אתה רוצה לתרום אז הנסיון ההיסטורי הראה שכדאי שהרצון יתפתח בחממה הראויה לכך (מדינה שלך), ולאו דוקא בארצות ניכר בהן אתה עלול להיות אזרח סוג ב' בגלל סיבה זו או אחרת. ובאשר לרעיונות מיושנים, גם יהדות גרמניה שלפני השואה סברה שרעיונות השמדה לא יתכנו כבר במאה העשרים, ושאם הם אזרחים הגונים לא יתכן שיאונה להם כל רע. לכל דור צעיר נדמה משום מה שהעולם ותושביו זנחו זה מכבר רעיונות לאומיים ולאומניים אך ראה זה פלא, יש להם נטיה מוזרה לחזור במקומות ובזמן שאתה לא יכול לחזות מראש. אבל מה מושך אותך (חזי), לכאן?? אם כל כך רע לך פה אז קום ועשה מעשה. לשבת פה ולילל לא יקדם אותך לקראת המטרה שלך, אם היא אכן אמיתית. |
|
||||
|
||||
דומני שמי שלא זנח רעיונות לאומיים ולאומניים הוא דווקא אתה, מר סורוזון. האדם לא יכול להתפתח אלא אם הוא חלק ממדינה? איזו מחשבה נוראה, שלא לומר מיושנת. מי אמר את זה? הובס? או אולי מוקדם יותר? אני כבר לא זוכר... איינשטיין הסתדר מצויין בארה"ב. אנשים זוכרים אותו לא בגלל היחוד הלאומי שלו, אלא בגלל התרומה האובייקטיבית שלו לאנושות. את דיקנס זוכרים לא בגלל שהוא בריטי (למרות היותו בריטי עד מאוד) אלא בגלל הספרים המופתיים שלו. נבוקוב, הרוסי, כתב את לוליטה ויצירות מופת אחרות דווקא בגלותו בארה"ב. אז מה? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |