|
||||
|
||||
א) הילד גדל אצל הוריו הביולוגיים למעט במקרים קיצוניים או במקרה של ויתור. ב) תהליך הויתור נעשה בצורה אשר מבהירה שההורים מוותרים באופן שלם והם מבינים את מה שהם עושים. ג) להורים הזכות לערער על ויתור בטענה שנעשתה בניגוד לב' או במרמה. ד) על מנת שלא לשגע את הילד, על הויתור יש זמן ערעור מוגבל = התיישנות. ה) ההתיישנות נספרת מהרגע בו נודע לאם על מקום המצאות הילד. (סעיף זה נועד למנוע מקרה כמו חטיפה בו האם לא מתייאשת אך רק לאחר שנים היא מגלה שהילד נשלח לאימוץ. ו) מרגע האימוץ הילד לא יוצא מידי המאמצים אלא כדלעיל. ז) על מנת למנוע טענות של המאמצים, הם יוחתמו על מסמך בו הם מצהירים שהם מבינים שהילד נמסר להם על תנאי עד לתחולת ההתיישנות לגבי טענות על הויתור ולעולם לגבי אפשרות שהילד חטוף. למרבה הפתעתי, למעט קצת חריקות בסעיף ב', כך הנהלים היום במדינת ישראל. אני מוצא את עצמי מסכים עם הנהלים של המערכת. ================== במקרה הנדון קרה דבר מופלא: ההורים המאמצים טוענים שהחתימה של האם הביולוגית היא סופית ומוחלטת ולא ניתן לערער עליה. אולם את חתימתם הם על כך שהם מקבלים את הילד באומנה עד סיום הליכי האימוץ הם הפרו. ולצורך כך הם דורשים מבית המשפט להתעלם מהחוק. |
|
||||
|
||||
אני מסכים עם העקרונות, ובעצם נותר רק לקבוע מהו זמן "ההתיישנות". בעיני, חצי שנה כמו שנהוג היום זה יותר מדי, ואפשר להסתפק בשלושה-ארבעה חודשים, למעט במקרים חריגים (למשל, כשיש הפרה ברורה של סעיף ב' שלך.) אבל לגבי המקרה הנדון, אתה מתעלם מכך שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ולמעשה פי שניים ממנה - שנה שלמה (!) כמו-כן, למיטב הבנתי הבעיה היחידה בתהליך האימוץ - אי-חתימתו של האב - נוסעת אך ורק מרשלנותה ושקריה של האם, שטענה שאינה מסוגלת לאתר אותו. במקרה כזה אני לא רואה שום סיבה לעקור את התינוק מהוריו המאמצים. |
|
||||
|
||||
איני יודע לגבי העובדות. אני משאיר את העניין לבית המשפט, בתקווה שיעשו את הדבר הנכון. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |