 |
|
 |
||
|
||||
 |
ניתן להסתכל על המקרה הזה מנקודת מבט פרטית של המקרה הספציפי, ומנקודת מבט שרואה את ההקשר הרחב. מנקודת מבט של המקרה הפרטי השיקול היחיד המשמעותי כאן הוא טובת הילד. הסבל של ההורים המאמצים הוא נורא. אני בטוחה שאפשר לאהוב ולהקשר לילד מאומץ כאילו הוא הילד שלך. (מעניין שהבנתי את זה דווקא לאחר לידת בתי הראשונה. אז ראיתי שהאהבה אל היצור הזעיר והנפלא הזה נובעת בעיקר מהידיעה שהיא שלי, ומכך שאני מטפלת בה, ואחראית לה והיא רואה בי את המקור לכל האושר והטוב, (בשלב ההוא...), ולא מזה שילדתי אותה). גם הסבל של ההורים הביולוגיים שיודעים בכל מאודם שהילד שלהם נלקח מהם, גדול ורב. אין סיכוי לאפשרות לשקלל את הסבל של שני הצדדים. גם ניתן לחשוב ששני הצדדים רוצים בסופו של דבר את טובת הילד. לכן נשארת השאלה מהי טובת הילד במקרה כזה. לדעתי, בגיל שנה עדיין ניתן להעביר את הילד להורים הביולוגיים, בלי שהנזק יהיה משמעותי להמשך חייו, משום שבטוח הארוך (מספר חודשים), הוא לא יזכור כלום. אני לא מאמינה בנזקים תת מודעים לטווחים ארוכים שיתרחשו בגלל המעבר. אחרי הטראומה קצרת הטווח, הילד בעצם יגדל כילד רגיל. השארתו בידי ההורים המאמצים, לעומת זאת, אמנם תמנע ממנו את הטראומה קצרת הטוח, אבל תגרום לכך שהוא יגדל עם המודעות שהוא מאומץ כל ימיו. לעיתים הכל בסדר. אבל לעיתים קרובות יש לילד מאומץ בעיה עם הלקונה של ההורה הביולוגי, שויתר עליו עם לידתו. בעיה שמלווה אותו כל ימיו. אני לא רוצה לחשוב על מה יהיו היחסים בין ההורים המאמצים לבין הילד הזה, כאשר זה יגלה שהוריו הביולוגיים נאבקו עליו, ורצו אותו, וההורים המאמצים סרבו להחזיר אותו להם. שווה לברר את הנקודה הזאת עם כאלה שגדלו כילדים מאומצים. ההפרדה בין הורים ביולוגיים ובין ילדים, שפעם היתה נעשית ביד קלה, בכל מקרה של בעיתיות משמעותית בתפקוד ההורים, הופכת היום נדירה יותר, משום שהיום, אחרי הרבה נסיון מצטבר, רואים שטובת הילד מחייבת את השארותו אצל הוריו הביולוגיים, אפילו אם זה רק אפשרי בקושי, וזה עדיף על מסירתו לאימוץ. בקיצור, לגבי המקרה הפרטי אני חושבת שצריך להחזיר את הילד להוריו הביולוגיים. בהסתכלות על המקרה במבט כללי יותר, יתכן שיש לשקול גם את טובת החברה. כלומר אם חברה רוצה שיהיה בה תהליך אימוץ שיפתור בעיות של ילדים חסרי בית, לא יתכן שההליך לא יהיה סופי. זה לא בריא לילדים המאומצים ולא להורים. אם תמיד תהיה אפשרות להורים לחזור בהם מהויתור על הילד, גידול ילדים מאומצים יהפוך לגהינום בלתי אפשרי. לכן כדי לשמור על האפשרות הזאת, שחיונית לילדים רבים, חייבים לקבוע גבול, שמעבר לו אי אפשר לתבוע את הילד חזרה. לגבי טווח הזמן הזה צריך לשאול את המומחים מהו טווח הזמן ההגיוני כדי לבחון את הרצינות של הויתור מחד גיסא, ואת כשירותם של ההורים המאמצים מאידך גיסא. ולקבוע אותו כזמן בו, בגלל טובת החברה, לא ניתן לערער יותר. לדעתי ניתן לקצר את הזמן הזה מששה חודשים לשלושה, אבל צריך לבחון את זה לעומק. במקרה הזה, אם אני לא טועה, פורמלית, עדיין לא הסתיים תהליך האימוץ, כך שגם מהצד הזה של תקנת החברה, צריך להחזיר את הילד להוריו הביולוגיים, עם כל הכאב שבכך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1) טובת הילד היא לגדול בבית בו ילמד להגיד שמע ישראל. את כל שאר הילדים יש להעביר לאימוץ. 2) האם הצמצום באימוץ מגיל אפס נובע ממחקרים או פשוט משינוי דגשים בחברה? איני מאמין שילדים מאומצים מגיל אפס מרגישים טרגדיה נוראה בכך. אבל בעצם אין לי מושג ולדעתי גם לחוקרים אין מושג (אשמח לראות מחקרים). בהעדר ידע לא לוקחים ילדים מההורים. וכאן בדיוק מתחילה הבעייה. במקום לקחת את הילד לאימוץ לוחצים על ההורים לותר עליו. חכמים על חלשים. העניין הוא שברוב המקרים הם גם צודקים וגם ההורים מוותרים. אז מה רע בזה שמדי פעם ילד חוזר הביתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טובת הילד, ללא ספק, נשפטת גם לפי הערכים של החברה בה הוא גדל. לכן מה שאתה אומר לא מופרך. למשל: אם יש שתי משפחות המועמדות לאימוץ, יעדיפו את זו שלפי הערכים של החברה תגדל טוב יותר את הילד. אם זו חברה דתית למשל אז "שמע ישראל" הוא בהחלט מה שיכריע. בחברה חומרנית יעדיפו את העשירים יותר וכו' השיקול של טובת הילד אינו אבסולוטי לכתחילה. וגם לא הצגתי אותו ככזה. יש כללים נהוגים (למשל שכל ילד גדל אצל הוריו בלי שהם צריכים לעבור ועדה של כשירות הורית, למשל שצו אימוץ הוא בלתי הפיך) לפיהם חיים בדרך כלל. אבל כאשר יש מצב בו יש שוויון חוקי בין הטענות של שני הצדדים, אז מה שצריך להכריע זה טובת הילד לפי הערכים המקובלים בחברה. זה נכון שאין לי מושג האם במקרה הנ"ל הגיעו למצב כזה של שוויון חוקי. אבל בגלל ההתלבטות הקשה של בית המשפט אני מעריכה שזה כך או קרוב לכך. במקרה כזה נכנסת לתמונה טובת הילד, ולא שיקולי סבל של הורים ביולוגיים או מאמצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה דנן, המאמצים לא היו צד בעניין וכלל אין להם מעמד שכן הם בסך הכל שמשו משפחה אומנת (ראי את הלינק לדף של השירות למען הילד). הכנסתם כצד לעניין היא פאשלה רצינית של מערכת המשפט. אולם לעצם העניין: שוויון חוקי קורא במקרי גירושין. אך גם אז למרבה הפלא לא שופטים את טובת הילד אלא משתמשים בכל מיני כללים. למה? כי אין כמעט שום אפשרות לדעת מה היא טובת הילד! הבה נבדוק: א' אומר שניתוק הילד עכשיו תגרום לו כזאת טראומה שגם ילדיו יסבלו ממנה. ב' אומר שניתוק הילד מהוריו הביולוגיים תביא אותו לכעס גדול על החברה שהוא יהפוך למספר 2 בארגון איל. ג' אומר שצריך לבדוק: האב הביולוגי מעשן, האם המאמצת נותנת לו ממתקים, אצל הביולוגים הוא ילמד שחייה כי אבא שלו מציל, אצל המאמצים הוא ינגן בכינור. השימוש ב"טובת הילד" הינו אותו "הכל שפיט" של מר ברק. נחמד לאנשים לשחק את בורא עולם אז הם משחקים בנדמה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכללים הללו שאתה מדבר עליהם, נקבעו לעיתים קרובות, לפי מה שמקובל על החברה כ''טובת הילד''. כיון שמטרת הכללים היא ''טובת הילד'' ולא ''שמירת הסדר הציבורי'' או ''מניעת שכר מעושה פשע'', ניתן לדון בוריאציה שלהם, ולהתאים אותם למקרה הספציפי, לפי מה שמקובל לחשוב כ''טובת הילד''. אפשר גם לשנות את ההתיחסות לכללים, אם יש שינוי בהגדרה המקובלת ל''טובת הילד''. לכן הטיעון הזה של ''טובת הילד'' רלבנטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי נכון, את אומרת שהכללים בהם משתמשים - ''חזקת גיל הרך'' למשל, נובעים מטובת הילד. בלי מחשבה מעמיקה אני מוכן להסכים שהחברה יכולה לקבוע חוקים קשיחים שנובעים מטובת הילד. התנגדותי היא לדיון בטובת הילד במקרה ספציפי. יותר מדויק להגיד שאני מתנגד לשימוש בטענות של טובת הילד נגד חוקים כלליים שנקבעו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזה אני מסכימה. טובת הילד שהיא הגדרה ''נוזלית'', באה אחרי שמוצו החוקים והכללים המקובלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה מעניינת, אבל נקודה אחת שלך נראית לי בעייתית: "אני לא רוצה לחשוב על מה יהיו היחסים בין ההורים המאמצים לבין הילד הזה, כאשר זה יגלה שהוריו הביולוגיים נאבקו עליו, ורצו אותו, וההורים המאמצים סרבו להחזיר אותו להם." נכון, אבל ההפך נראה לי בעייתי לא פחות: מה יקרה לילד שיחזור להוריו הביולוגיים, ויגלה לימים שהם ויתרו עליו בזמנו, ורק אחרי שנה התחרטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה יקרה לילד שיום אחד קם בבוקר ויגלה שהוריו מתגרשים? (10%) ומה יקרה לילד שיקום יום אחד בבוקר ויגלה שאבא שלו היה גר בכלא? ומה יקרה לילד שיקום יום אחד בבוקר ויגלה שאבא שלו צבוע ו/או שקרן? יש הרבה בעיות בעולם. הבה נכין בתי ילדים מעולים לילדים עם מטפלות מעולות ולינה משותפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עוד כלום, אני מפחד פחד מוות מהיום שהילדים שלי יקראו את ההודעות שלי באייל ( הי ילדים, לא לשחק במחשב עד מאוחר- מחר יש ביצפר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה מה שניסיתי להגיד - פשוט בחרתי מקרה פרטי שנראה לי סימטרי לזה שניצה בחרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודעת כמה ילדים מאומצים פותחים את תיקי האימוץ בגיל שמונה עשרה. הרושם שלי הוא שרובם עושים זאת. רושם שנבנה ממה ששמעתי בנושא במשך השנים (ולא זוכרת מקורות מדוייקים. אולי מישהו יכול להביא נתונים?) אם זה נכון, כלומר, שהילדים מאומצים רבים מוכנים לפתוח תיבת פנדורה כזאת, זה אומר שלהורים הביולוגיים יש חשיבות גדולה בחייהם, על אף שלא גידלו אותם, ולא הכירו אותם. אינטואיטיבית זה מאוד מובן לי. אצל ילדים מאומצים ההפרדה הלא-טבעית שקרתה אצלם בין אלה שילדו אותם ובין אלו שגידלו, היא בעיה, אפשר שהיא תהיה גדולה או קטנה, אבל אני משוכנעת שהם היו מעדיפים שהיא לא תהיה. נראה לי שאם הם יוודעו בגיל שמונה עשרה לכך, שניתן היה למנוע את האנומליה הזאת, ושההורים שגידלו אותם ואהבו אותם, ובהם יש להם אמון, הם אלו שלא אפשרו את גידולם הטבעי והנורמלי בבית הוריהם, יש לי תחושה שהם ישמרו להם טינה על כך, אם לא למעלה מזה. את הנטישה הזמנית של ההורים הביולוגיים ניתן להסביר באלף הסברים. הייתי חלשה, הכריחו אותי וכו', אם הסוף הוא שהילד גדל במשפחתו הטבעית בצורה רגילה, אז לדעתי זה חטא שניתן יהיה לכפר עליו, ולסלוח עליו. אין במה שאני אומרת כדי לומר שהילדים המאומצים אינם גדלים טוב, או שאינם אוהבים או קשורים להורים המאמצים. להיפך, שם יכולה גם לבוא הכרת הטובה על כך שההורים הללו בחרו לגדל אותם. אבל האנומליה הזאת קיימת. הרי אין ספק שהמצב המיטבי הוא שהורה ביולוגי יגדל את ילדיו. כמו שאמרתי, הכי טוב היה אם ילדים (שכבר בגרו) מאומצים יספרו על תחושותיהם בעניין, כך אפשר יהיה לדעת מכלי ראשון מה יותר נורא בעיניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאת טועה בקשר ל"רובם עושים זאת", וכמעט בטוח שגם אלה שעושים זאת ממשיכים להתייחס להוריהם המאמצים כאל ההורים ה"אמיתיים" כלומר את העזרה במשכנתא הם מבקשים מהם :-). הסקרנות והרצון להכיר את ההורים הביולוגיים כמובן קיימים וטבעיים (לחלקם. אצל הילד שלי זה לא מבוטא, למרות נסיבות מיוחדות שבהחלט יכולות היו לגרום לכך), אבל בשבילם "אבא" ו"אמא" הם אלה שנשאו בתארים האלה לאורך כל חיי הילדים. את צודקת שילד שיידע שמשפחתו הביולוגית בקשה להחזירו אליה יוכל להתמודד טוב יותר עם הרגשת היותו "דחוי" שמלווה אותו בהכרח. אני לא בטוח אם זה יגרום לו לכעוס על הוריו המאמצים, אפשר להניח שלפחות בחלק מהמקרים התשובה חיובית, בעוד בחלק אחר האפשרות הזאת אינה ניתנת לתפיסה רגשית בכלל. מה היתה עושה לאחד מילדייך הידיעה שבטעות הוא הוחלף בבית היולדות? סקרנות לגבי הוריו הביולוגיים- בטוח. רצון להחליף אותך בהם? אני בספק רב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור לי לחלוטין שאין בבקשת פתיחת התיקים כדי להפחית את האהבה והקשר עם ההורים המאמצים. אבל זה בכל זאת מעיד על כך שההורים הביולוגיים קיימים בתודעה של הילד. והיחס מהם או אליהם יכול להיות חשוב לו. פתיחת התיק יכול לגרום לסיבוך איום בחיי הילד המאומץ, ובכל זאת לא מעט ילדים פותחים את התיקים. באחד הימים האחרונים שמעתי ראיון עם ילדה מאומצת שסיפרה שמצאה את האם הביולוגית, ופשוט לא היה לאם אכפת ממנה. היא סגרה את הפרק הזה בחייה ולא היתה מוכנה לפתוח אותו שוב. הכאב והעלבון ששמעתי בקולה של הבת היו עצומים. זה היה כאשר ההורים המאמצים היו מצוינים, וברור שלא חסר לה כלום מצד היחס ההורי והכל שם טוב. אני מניחה שלעיתים אין לילד המאומץ שום יחס להוריו הביולוגיים. אבל ללא ספק הניתוק מההורים הביולוגיים אינו יכול להיות אקט טכני מבחינתו. יש גם מימד ריגשי ערכי חזק, שלא ניתן להתעלם ממנו. במיוחד אם הוא היה בחירי. אם הילד שלי היה מוחלף בטעות (אני מיד מסתכלת להם על האף אחרי הלידה ואז בטוחה שלא החליפו לי אותם) זה היה מאוד נורא. לא יודעת מה היה מחליט הילד. לא יודעת מה הייתי מחליטה בעצמי הרי במידה שהילד שלהם אצלי הילד שלי אצלם. זו החלטה שלא הייתי מאחלת לאויבי. אבל תאר לך שלא היתה החלפה בשגגה, אלא שהילד ידע שאני גרמתי לה, כיון שהילד שלי מת. לי נראה שהוא היה שומר לי טינה כל חייו. כיון שבגלל האגואיזם שלי קרעתי אותו מהוריו האמיתיים, גרמתי להם ולו עוול נורא. במקרה הזה שאנו דנים בו, כמובן, שלכתחילה הכוונות של כולם היו טובות. אבל בדיעבד זה יכול להתפרש כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אם הם יוודעו בגיל שמונה עשרה לכך...'' - למיטב הבנתי, וגם לדעתם של עו''ס ופסיכולוגים העוסקים בנושא (אין לי אסמכתאות, אלה דברים מלפני שנים) - רצוי שילד מאומץ יידע את כל פרטי אימוצו, כולל הפרטים הקשים ומעוררי המחלוקת, אם יש כאלה - הרבה לפני גיל שמונה-עשרה. קשה לומר באיזה גיל בדיוק, וזה בוודאי תלוי גם בילד עצמו, אך על כל פנים - העברת הפרטים הראשונים לילד המאומץ יכולה להתחיל היכנשהו בשנותיו הרכות למדי (אולי גיל הגן, או תחילת ביה''ס). זה יכול להתחיל מן השיחות המתנהלות בד''כ, ממילא, בנושאי ''איך באים תינוקות לעולם'', ''מאיפה יש לכם אותי'', וכיו''ב - ועל התשובות הרגילות הניתנות בד''כ לילד עפ''י גילו, התפתחותו ומידת התעניינותו - יש להוסיף את הגירסה הרלוונטית. ובמשך מספר שנים יש לדאוג לכך שכל הסיפור ייודע לו. הורים מאמצים המתקשים בכך יכולים לקבל הדרכה תדירה של אנשי מקצוע. מובן ששיטת פעולה כזו לא תסלק את תהיותיו ולבטיו של הילד ואף לא את רצונו לברר, לכשיגיע לגיל המותר, מי הם הוריו הביולוגיים - אך זה יכול לרכך את כל התהליך, לעשותו יותר נוח לעיכול ולמנוע חלק מן החרדות והכעסים. אין שום צורך, חלילה, שהאמת תיפול על ראשו פתאום, בגיל שמונה-עשרה, כרעם ביום בהיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם את מעריכה שהורים שנלחמו על הילד עם הוריו הביולוגיים, ירצו/יוכלו להסביר לו את זה בתור ילד? ואם כן, האם את מעריכה שזה יתקבל בשוויון נפש ובטבעיות אצל הילד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאף הורה מאמץ לא ינדב אינפורמציה כזאת מרצונו לילדו המאומץ אלא יסתיר אותה במידת יכולתו. מאחר וזהות המעורבים בפרשה אינה מתפרסמת, אין סיבה לחשוב שהעניין יתגלה לו עד שיחליט, אם יחליט, לפתוח את תיק האימוץ וייפגש עם הוריו הביולוגיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה לדעתך יחשוב וירגיש ילד כזה אם יגלה בגיל שמונה עשרה שהוריו המאמצים האהובים נלחמו עם הוריו הביולוגיים, שרצו ויכלו לגדל אותו, ונצחו אותם באופן משפטי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שהוריך גידול אותך באופן ראוי, ואת אוהבת ומכבדת אותם - מה תהה הרגשתך אם תגלי שלמעשה את מאומצת? ייתכן שאסתקרן וארצה לדעת מי הם וייתכן שאחליט שמוטב לא לדעת, אבל ברור לי שאמשיך לאהוב ולכבד את הורי, ולהורי הביולוגים אתייחס כאל זרים ולא כאל משפחה. לדעתי זה מה שיחשוב וירגיש ילד כזה. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי כלל בעיה עם זה שהורים מאמצים ילד. אפילו להפך, אם הייתי ילד של הורים כאלה, מעבר לאהבה הטבעית להם ,אני גם אתמלא הכרת תודה על כך שהם גידלו אותי בלי שהם היו "חייבים". אבל הבעיה היא אחרת. מה תאמר אם תגלה שהוריך המאמצים בעצם חטפו אותך מהוריך האמיתיים? נכון, כאן זה לא כל כך קיצוני, אבל זה בהחלט יכול להראות כך לילד שמתבגר, ומבין שאפשר היה שהוא יגדל אצל הוריו הטבעיים, ושזו אשמת הוריו המאמצים שזה לא היה כך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה תאמרי אם תגלי שהוריך זרקו אותך לפח האשפה ולאחר יום החליטו בכל זאת לאסוף אותך. נכון, כאן זה לא כל כך קיצוני, אבל זה בהחלט... קצת דמגוגי? אנשים שונים מגיבים בצורות שונות, אבל הניחוש שלי הוא שבהנחה שהילד אוהב ומכבד את הוריו האמיתיים (אלה שבאמת גידלו אותו, לא אלה שתרמו את ההרכב הגנטי שלהם) ברוב המקרים טענותיו של הילד יהיו כלפי ההורים שויתרו עליו בגיל צעיר (גם אם הם נזכרו אחרי מספר חודשים וחזרו בהם). זו תגובה הרבה יותר סבירה ואנושית ("למה לא רציתם אותי מלכתחילה?") מאשר התגובה שאת מדברת עליה ("איך העזתם לרצות לאהוב אותי, להלחם עלי ולגדל אותי במקום לוותר עלי למען אלה שכבר עשו זאת ואז התחרטו?"). בכל מקרה, אני לא חושב שב"טובת הילד" מדובר בכלל על מה תהיה תגובתו בגיל 18. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשלח גם אותך לhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2931209,00.h... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהילד ידע לסלוח על חולשות אנושיות שנעשו ברגעי חולשה. ואם הוא לא ידע, כנראה שהוא צריך בית חם שילמד אותו לסלוח ולא להיות כעשו הרשע אשר ''עברתו שמרה נצח''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לניצה, תגובה 225365 היא רלוונטית לנושאים שהעלית. עכשיו אני רואה את תגובתו של האב המאמץ אלייך. נו טוב, קצת קשה להתחרות איתו בקרבה לנושא, ואעפי"כ אני חולקת עליו מעט, ועודני סבורה שלמרות הקשיים ולמרות שההורים המאמצים בוודאי אינם "רוצים" לעסוק בנושא זה - *כן* קיים חשש שאילו שהם פרטים יסתננו ויגיעו אל הילד, וכי מוטב שישמע גירסה רשמית, אולי מרוככת בהתאם לגילו, של המציאות - מאשר שמועות ורכילויות. איך לעשות את זה? - בחכמה, כמובן, ולעיתים (קרובות, אולי) בליווי אנשי מקצוע. מובן שכאשר ילד בן עשר בא הביתה, בוכה, מביה"ס, ואומר - "יוסי אמר ש..." - אין לומר לו: "ההורים הביולוגיים שלך, הנבלות האלה, החארות האלה, האידיוטים האלה, התחרטו פתאום..." קראתי פעם נוסח (אבל כזה שנועד, ככל הנראה, לילד ממש קטן, לא בן עשר), משהו בערך כזה: "ילד הוא דבר כל כך נפלא וכל כך מקסים, ו*אתה*, במיוחד, ילד כל כך נפלא וכל כך מקסים - ששנינו, שני הזוגות, אבא ואמא ואבא ואמא, רצינו אותך, שני הזוגות, אהבנו אותך כל כך - אבל מכל מיני סיבות - להם, להורים הביולוגיים שלך, זה היה מאוד מאוד קשה, לגדל ילד, ולכן בית המשפט החליט שתגדל אצלנו. ואתה יודע - לכל הילדים יש הורים שאוהבים אותם, אבל לא לכל הילדים יש *שני* זוגות הורים שאוהבים אותם, אתה רואה? - אתה באמת ילד מיוחד..." ... וכולי וכולי, וכשמשוחחים עם ילד בן שתים-עשרה או שלש-עשרה, הניסוח ורמת הפירוט הם אחרים, כמובן. מישהו הביא כאן לינק לאתר העוסק בענייני האימוץ. ממעוף ציפור מהיר, נראה שיש כמה וכמה ספרים העוסקים בנושא זה. גם ספרים הפונים אל ההורים - וגם ספרים הפונים אל הילד המאומץ עצמו. נראה שבמשך השנים התפתחה מודעות די גבוהה בתחום זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי ללספר לילד שהוא בכלל מאומץ, אלא לספר לו על המאבק. במקרה הספציפי, שהדיון עליו, אי אפשר יהיה לספר שלהורים הביולוגיים היה קשה מאוד מאוד לגדל ילד... בכל מקרה הילד יגלה את זה בגיל שמונה עשרה, יחד עם פתיחת התיק. ואני לא מקנאה באף אחד שם בזמן הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן, הבנתי שזאת כוונתך, ואני עדיין עומדת על דעתי שכדאי שהילד יקבל הכנה מסויימת לפני אירוע פתיחת התיק - גם בנושא המאבק. זה מה שאני חושבת, אגב, גם על אנשים *מבוגרים* העומדים לעבור אירוע קשה - כדאי להגיע אחר הכנה, ואחר קבלת אינפורמציה רבה ככל האפשר. בוודאי אי אפשר להגיד שלהורים הביולוגיים היה קשה מאוד מאד, אבל הסבר כזה יכול להוות *התחלה*, *הקדמה*, בגיל צעיר - לקראת הדיון בפנים היותר מסובכים של המקרה, בשלבים מאוחרים יותר. במקרה הספציפי יהיה ממילא צורך להביא בפני הילד (בפני הנער, אני מניחה, היכנשהו באמצע שנות העשרה שלו) גם את כל הפרטים ה"מרשיעים" - האם הביולוגית שיקרה את רשויות הרווחה באמרה שאינה יודעת מיהו האב, וכולי - וזה, מה לעשות, יהיה המשכו של "היה להם מאוד קשה...". וכן, גם אני לא מקנאה באף אחד שם, אבל אני גם לא מקנאה בכל מיני מקרים אחרים שאינם קשורים דווקא באימוץ. אני לא מקנאה במקרה מסביבתי הקרובה-יחסית (לא בדיוק קרובה, ידידה-של-ידידה, שאני מכירה אותה רק מעט), אם חד הורית, עורכת דין רצינית שעשתה ככל יכלתה כדי לתת לבתה בית גידול יציב ותומך, אבל הבת בכל זאת גדלה להיות נערה סהרורית ומנותקת, לקחה סמים, נפלטה מכל בית ספר ומכל מערכת - ויום אחד חזרה האם מעבודתה, בערב, ומצאה שהבת, קצת לפני גיל שמונה עשרה, רוקנה חשבון בנק בתואנות שוא (עבדה על איזו פקידה, לפי האגדות) וברחה לפאריס עם גבר מבוגר לא ישראלי, מין נווד, היפי מזדקן שרקעו אינו ברור וגילו גבוה אף מגיל האם. גם בזה אני לא מקנאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה את ממליצה להגיד לילד בעיניין האב כשישאל למה לא השאירו אותו עם אביו, הרי האב לא ויתר על הילד והילד ישאל למה לקחתם אותי מאבי שרצה אותי ומעולם לא ויתר עלי מה אז תגידי לילד ? האם האב (הנשכח) לא קיים בסיפור ודעתו אינה נחשבת ? הרי אם אישה בוחרת להפיל את הילד אז לגבר אין זכות וטו ואם בוחרת ללדת ולדרוש (מגבר שאינו מעוניין בילד) דמי מזונות, גם אז אין זכות וטו. ועכשיו מסתבר שאם החליטה למסור לאימוץ בלי ידיעתו גם אז אין לא זכויות. למעשה 'זכותו' היחידה היא להסכים למהלכיה של האם. ילדו אינו ילדו לצורך כל עיניין מלבד כסף. אינני תומך בעמדת ההורים המאמצים שטורחים להשחיר (בעזרת התקשורת שסיפרה רק חלק קטן מהעובדות של המקרה ואלה בלאס) את ההורים הביולוגים כאילו הם חסרי אחריות לא בוגרים (כמעט מסוכנים לילד), כבר מספר שנים שאני שומע מדי פעם על סיפור שכזה (טענת הלחץ הבלתי מתפשר שמפעילה אלה בלאס על אימהות חד הוריות לוותר על ילד חוזרת בהרבה יותר מידי מקרים). אינני חושב שטובת הילד היא הערך הגבוהה ביותר בסולם הערכים של חברה נאורה (אני עדיין חושב לדוגמה שצדק צריך להיות אבסולוטי ואינו ניתן למיקוח וככזה יכול לפעמים לסתור את טובת בילד – כל זאת מבלי לטעון שטובת הילד היא להיות עם ההורים המאמצים). השקפת העולם של השרות למען הילד נראית היטב כאשר מסתכלים על יותר מאשר מקרה אחד שבו היו מעורבים, השקפת עולם שאומרת שלעולם משפחה חד הורית פחות טובה מאשר משפחה עם 'הרכב מלא'. תפיסת העולם שהומואים לסביות וחד הורים (במיוחד גברים) ושאר 'מריעין בישין' לשיטתם אינם זכאים לילד. לצורך העיניין אחזור על עיקרי העובדות שליקטתי מן המאמרים בעיתונות והראיונות של ההורים. 1.אשה שנפרדה מחברה הלכה להבדק אצל רופא שגילה שהיא בהריון בחודש השמיני (הסיבה שהאשה לא חשדה היא עקב היסטוריה של מחזור לא סדיר וירידה במשקל בזמן ההריון בניגוד למצב נורמלי) 2.עקב ה'הפתעה' ביקשה סיוע של עובדת סוציאלית (האשה היתה אז מובטלת שחיה אצל הוריה) שטרחה להזעיק את השרות למען הילד. 3.האם שוכנעה למסור את הילד לאימוץ וטענה שאינה יודעת מי האב. 4.לאחר שתי פגישות החתימו אותה על ויתור על הילד (בזמן ההריון). 5.לאחר הולדת הילד בגיל 10 ימים הוא נמסר לאימוץ. 6.במהלך הזמן שלאחר המסירה יצרה האם קשר עם האב וסיפרה לו את שקרה. 7.בגיל חודשיים וחצי פנו ההורים הביולוגים לעו"ס ובקשו להחזיר את הילד. 8.השרות דחה אותם 'משך את הזמן' וטען שצריך לבדוק מספר דברים ואולי לשכנע את ההורים שזהוא מהלך מיותר. 9.ההורים לא ויתרו ולאחר חודשיים נוספים שראו שהאם לא מותרת העבירו את ההודעה המצערת להורים המאמצים על שינוי דעתה של האם הביולוגית (אם היו מודיעים לאחר תום מסגרת הזמן של 6 חודשים הם היו חשופים לטביעת רשלנות) 10.התחיל מהלך משפטי שבו השרות למען הילד צידד בעמדת ההורים המאמצים ושבו נטען כאילו אפשרות החרטה שמוקנת בחוק היא למעשה פירצה (רמז לבית המשפט להתעלם מזכות זו של הם הביולוגית) 11.בדיקות של השרות את ההורים הביולוגים טענו שהאם אינה כשירה להורות. 12.עורכי הדין של ההורים הביולוגים החלו לטעון בשם זכות האב שלא ויתר על ילדו מעולם ולא רק בשם חרטת האם. 13.נערכו בדיקות לאב (DNA) להוכחת אבהות. 14.בדיקה של השרות למען הילד הראו שהאב אינו כשיר להיות אב. 15.בדיקה נפרדת של ממונה מטעם בית המשפט (עקב חד צדדיות של השרות למען הילד )טענה דבר הפוך (ביחס לכשירות שני ההורים הביולוגים) ועל סמך בדיקה זו אושר תהליך החזרת הילד בהדרגה (ביקורים של ההורים הביולוגים כדי שהילד יתרגל אליהם). 16.ההורים המאמצים הציעו דרך אחיה של האם המאמצת 50000$ בתמורה לויתור על הילד ובמקביל טענו שההורים הביולוגים צעירים ו'שיעשו עוד ילד' 17. לאחר שהוחלט על מועד מסירה לילד החליטו ההורים המאמצים לנסות לטעון כנגד אי שיתופם בהחלטות בית המשפט ביום המסירה עצמו. במהלך הקמפיין התיקשורתי למען ההורים המאמצים לא ראיתי ולו ידיעה אחת שכללה את כל העובדות (שתומכות בעמדת ההורים הביולוגים) ואפילו לא את רובם. כאן אני רוצה להכניס הערכה בלבד (שיכול מאד להיות שאני טועה בה) שאותה תפיסת עולם של השרות למען הילד היא נשענת על ערכים דתיים (התנגדות לחד הוריות הומואים לסביות ושאר מודלים משפחתיים שאינם תואמים השקפה שכזו) ושממנה נובעת התמיכה בזוג המאמץ (דתי - על פי דברי האב). ולשאלה שמישהוא עלול לשאול אותי אז כן אני חושב שאלה בלאס שעומדת בראש הפירמידה הזו יכולה לעודד גם את העובדות הכי פשוטות שלה לחשוב כמוה (המנגנון שמטפל באימוץ הוא קטן ומן הסתם חלק ניכר מן העובדות גויס לעבודה ישירות על ידה וחלק אחר אולי 'מיישר קו' עם עמדותיה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שואל שאלה רצינית ואני מתקשה לדעת מה לענות. נראה לי, עם זאת, שלא שאלת הצדק האבסולוטי מטרידה אותך אלא בעיקר עניין "כבוד הגבר". ומאחר ואותי ענייני כבוד אינם מעניינים משום זוית, לא זו של הגבר, לא זו של האשה, לא זו של האלות בלאסיות למיניהן ולא זו של הבונובו'ס - באמת אין לי תשובה. אני ממליצה למערכת החינוך שלנו להעניק לכל ילדי ישראל חינוך מיני שבמסגרתו יודגש נושא השימוש באמצעי מניעה. אני ממליצה לכל בנות ישראל (וגם לבנות העולם כולו, אבל מהן פחות אכפת) לא להסתמך על שום יצור ממין זכר, הומו, לסבי, הטרו, דתי, חילוני, בהאי או רוזיקרושיוניסט, בנושא מניעת הריון בלתי רצוי. עליהן לדאוג לנושא זה בכוחות עצמן, לשם מניעת הפתעות וסיבוכים. בקיצור - אני ממליצה לנו להיות מדינת אוטופיה ולא מדינת ישראל, ונראה שהמלצותי לא ייושמו. והיה וקורה בכל זאת הריון בלתי צפוי (בסיפור החודש השמיני וכו' אני נתקלת בפעם הראשונה) - אני יודעת ש*אני* לא הייתי נפרדת מילדי לרגע אחד, לשניה אחת, בשום מצב, כואב או לא כואב, קשה או לא קשה, מטושטש או לא מטושטש, תחת השפעה או בלעדיה. אבל כמובן, כל אדם הוא עולם ומלואו, וכל בת ישראל, תחושותיה ושיקוליה הם אישיים ושונים. אני אינני יכולה להבין אותה, אבל אולי שאר העולם כן מבין. את ההערכות לגבי אלה בלאס אני פוגשת לא בפעם הראשונה, אך בניסוח שלך הן חמורות יותר מכפי שהתרשמתי עד עכשיו. אולי אתה צודק. אם אתה צודק - זוהי באמת שערוריה הדורשת בדיקה והסקת מסקנות. לגבי תפיסת השירות למען הילד - כללית, נראה שמוסדות ציבוריים מאמצים בד"כ השקפות עולם שמרניות, ולפיכך פעולתם עולה בקנה אחד, וביתר נוחות, עם הגישה הדתית וערכיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודע מדוע את מחשידה אותי בסיפור על כבוד הגבר. אני רוצה לחשוב שאינני סמרטוט אבל מעולם לא היה הכבוד המוטיב של חיי ומעולם לא רציתי להתנצח על רקע זה עם אף לא אחד. הסיבה הראשית שאני תומך בעמדת ההורים הביולוגים (רשימת הסבות שמניתי קודם לכן הן רק סיבות מסייעות) היא אמפטייה. אם לדוגמה מעולם לא היית בצרה כלכלית (אני הייתי) שבה המצוקה וחוסר אונים גורם לך לוותר לעיתים לגורמים חזקים ממך (בנקים,שלטונות מס) שיכולים לנצל (ואכן ניצלו) את חולשתי הזמנית לא תוכלי להבין את תחושת המחנק וחוסר היכולת לפעול. אני מעריך שאם אדם חתם על הסכם לא הוגן בלחץ נסיבות כלכליות (נניח חברת ביטוח שקובעת סייגים לא קשורים למהות הביטוח כדי לחמוק ממימושו) היית מן הסתם בעד ביטול ההסכם. במקרה זה אפילו לא מבקשים ההורים הביולוגים ביטול הם מבקשים את מימוש ההסכם שמקנה להם זמן חרטה ומי שרוצה למנוע את מימוש סעיף זה הם ההורים המאמצים אשר טוענים שזו לא יותר מאשר פירצה בחוק) אם תשאלי לגבי אותה אמפטייה שהייתי צריך לגלות לעיניין ההורים המאמצים אענה לך שאני חושב שהם גילו יותר מפעם חוסר יושר (טענתם לעיניין הזמן שעבר כאשר הם עצמם גרמו להתמשכות ההליכים (בסיוע השרות למען הילד) נשמעת מופרכת) במצב ספציפי זה יש נסיבות מרשיעות/מקלות לטובת כל אחד מן הצדדים ועדיין הייתי ללא היסוס מעביר את הילד להורים הביולוגים. אני אדגים את העיניין : כאשר צורכי הבטחון של מדינת ישראל גורמים לאשה פלסטינית בהריון לאבד את ילדה אני מבין את טענת שני הצדדים ועדיין אומר בלי היסוס שאני חושב שהאשה צודקת (כדי לחדד את הנקודה אומר שעם כל ההבנה לעיניין הישראלי אומר שגם אם האשה עצמה חשודה בפעילות טרוריסטית עדיין לא הייתי עוצר אותה במחסום (בהנחה שאלו הם האופציות היחידות)) דוגמה נוספת היא לעיניין עינוי/טילטול עצירים (סוגייה זו שנתעוררה לפני מספר שנים גרמה לי את אותו מפח נפש וקשה לי להגיד שאני רגוע כשאני חושב על העיניין) על אף צורכי הביטחון שאני מבין עד כמה הם חשובים לעולם ולא משנה תחת אלו נסיבות וחיי מי תלויים ועומדים לא הייתי מענה בני אדם או מצדיק מהלך שכזי בידי אנשים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבהרה: בדוגמה השנייה התכוונתי לאשה פלסטינית במחסום צבאי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הקטע הדתי: אדם דתי אינו יכול להגיע למטרה בעזרת כל האמצעים כי שמירת כללי המשחק הוא חלק מהעניין. כלומר, עם כל רצוני שלא יהיו חלק מסוגי החריגים שמנית, איני יכול לעשות כאן דבר שאינו נכון בגלל זה. לכן, איני חושב שיש קשר כלשהו בין סיבות דתיות לבין מדיניות השרות למען הילד. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. שים לב שכמדומני הדתיים בעמוד זה תומכים בגישה שהילד יחזור להוריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הלינק הזה יבהיר משהוא לגבי ההעדפות של השרות למען הילד והקשר שלהים לדת: הנחיה: לא לתת לחילונים לאמץ תינוקות לא יהודים זוג חילוני ממרכז הארץ, שביקש לאמץ תינוק בישראל, נדהם לשמוע מפקידת משרד העבודה והרווחה: "זמן ההמתנה לילדים לא יהודים קצר יותר, אבל נותנים אותם רק למשפחות דתיות. אם אתם רוצים – תחזרו לכאן עם כיפה וחצאית ותקודמו בתור". תגובת המשרד: "אנחנו דואגים לטובת הילדים" דוד רגב זוג חילוני ממרכז הארץ, שביקש לאמץ תינוק בישראל, נדהם לגלות כי במקרים שבהם הילדים המוצעים לאימוץ אינם יהודים – משרד העבודה והרווחה מוסר אותם רק לזוגות דתיים או חרדיים, "כדי שהילד יגויר כהלכה". בני הזוג, בשנות השלושים לחייהם, פנו באחרונה לרשויות האימוץ של משרד העבודה והרווחה, האחראיות על האימוץ בישראל, וביקשו להירשם לאימוץ ילד. ההמתנה לתהליך אימוץ של ילד בישראל אורכת בממוצע כשבע שנים. אולם לבני הזוג נודע כי במקרים של ילדים שאינם יהודים, התהליך מתקצר בהרבה. מדובר בילדים של עובדות זרות שאינן יכולות או מעוניינות לגדלם, או בילדים של עולים לא יהודים מחבר המדינות. כאשר הגיעו בני הזוג בימים האחרונים לפקידה האחראית על האימוץ באיזור מגוריהם, הם ביקשו לברר את האפשרות לאמץ ילד לא יהודי כדי לקצר את זמן ההמתנה הממושך. לתדהמתם, הפקידה אמרה להם כי אומנם זמן ההמתנה לקבלת ילדים אלה הוא קצר יותר, אך מכיוון שאינם דתיים, על פי ההנחיות הם כלל לא זכאים לקבל לאימוץ ילד לא יהודי. משחזרת האישה: "הפקידה אמרה שיש ילדים לא יהודים שהם זמינים יותר לאימוץ מילדים יהודים, אבל היא הוסיפה שעל פי ההנחיות שהיא קיבלה ניתנת עדיפות למשפחות דתיות לקבל אותם. היא אמרה שהסיבה לכך היא שזה מבטיח שהילדים האלה בסופו של דבר יגוירו כהלכה. היא אמרה לנו: 'אם אתם רוצים לקבל עדיפות, תחזרו לכאן עם כיפה ועם חצאית ותקודמו בתור לאימוץ ילד לא יהודי'. היינו המומים. זו היתה הרגשה נוראית. אין לנו ילדים, ואנחנו מאוד רוצים ילדים. מדוע מפלים אותנו לרעה בגלל שאנחנו לא דתיים? מדוע משרד העבודה והרווחה נותן העדפה למשפחות דתיות על פני משפחות חילוניות באימוץ ילדים? זו אפליה איומה", אומרת אתמול האישה בזעם. תגובת משרד העבודה במשרד העבודה והרווחה לא מכחישים את הטענות. הממונה הארצית על האימוץ, אלה בלאס, אמרה בתגובה, כי העדפת משפחות דתיות על פני חילוניות באימוץ ילדים לא יהודים נובעת מטובת הילדים עצמם, וכי רק בדרך זו ניתן יהיה להבטיח כי הם יגוירו בסופו של דבר. "חוק האימוץ קובע כי ילדים לא יימסרו לאימוץ להורים בני אותה דת של הילדים. ואולם קיימים מקרים שבהם ההורים הביולוגיים הלא יהודים מעוניינים שילדיהם יימסרו לאימוץ אצל משפחות יהודיות וייהפכו ליהודים בסופו של דבר. "במקרים כאלה אנחנו בוחנים ראשית את טובתם של הילדים ובודקים היכן הם יגוירו כהלכה. בתי הדין הרבניים המגיירים את הילדים האלה – ובכך מתירים למעשה את האימוץ – בודקים היטב את המשפחות המבקשות לאמץ אותם. אם המשפחות הן דתיות, זה מקל על תהליך הגיור, והוא הופך מהיר יותר. אם המשפחות הן חילוניות, יכול להיות מצב שבתי הדין לא יתירו את הגיור מכיוון שהם מעוניינים שהילדים יגדלו באווירה ובסביבה יהודית מסורתית-דתית. יש לנו כמה מקרים שבהם לא השלמנו את תהליך האימוץ כי הילדים גדלו במשפחות חילוניות ובית הדין הרבני לא התיר את גיורם. לא מדובר באפליה בין משפחות דתיות ולא דתיות, אלא בטובת הילדים בלבד", אמרה בלאס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי. אני מתחיל לתמוך בהצעה של אורי למכור את הילדים וזהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעט יותר אינפורמציה ניתן לדלות מן הכתבה הזו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לעצור כאן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 225768 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שההורים הביולוגיים לא יאכלו את הילדים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי זה יקר מידי. קראתי פעם על מישהו שגר באיזור של מגדלי תפוחים, הוא מספר שעד שלא התבגר, מעולם לא טעם תפוח בשל, כי ברגע שהבשילו, היו מוכרים אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר בין הדברים. אני דברתי על מדיניות כללית האם להעדיף את ההורים או את המאמצים. ייתכן שהעדפת המאמצים תהיה לטובת הדתיים. זה לא מעניין אותי, כי צריך לפעול נכון ולא על פי אינטרסים. בשאלה לגבי מסירת ילדים לא יהודים לאימוץ יש בעייה אחרת לגמרי והיא שהילד יגדל גוי אם לא יגוייר. לגייר ילד ניתן רק על ידי חינוכו לקיום תורה ומצוות. אבל בעצם אם המאמצים רוצים שיקחו ילד גוי שיגדל כגוי. רק שיחתמו שהם אחראים לכל הנזקים שיגרמו לילד בשל כך ולא יהיו להם טענות למדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי נכון הם אינם יכולים לעשות זאת, שכן הם יהודים ואינם יכולים לאמץ ילד בן דת אחרת בלי לגייר אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה טוען שילד לא יהודי פגום ? או אולי שהורים חילונים שמעניקים חינוך חילוני לילדם גורעים מאיכות חייו ? אנה הסבר לי איזה 'נזקים' יכולים להגרם לילד מחינוך שכזה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הילדים לא יהיו יהודים ולכן חלקם בעולם הבא מוטל בספק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חס וחלילה. תודה על התיקון. כוונתי היא שההורים והילד לא יהיו רשאים לבוא בתלונות מהסוג: למה אני לא יכול להתחתן? למה אני לא יכול להקבר בבית קברות יהודי? למה לא מגיירים אותי בהוקוס פוקוס? וכו'. אני שב ואומר. אין לי בעייה עם זה שהילד יישאר גוי. רק שלא יבואו בתלונות אל המדינה על כך שמתייחסים אליו כאל גוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטח מתכוון להגיד: לא יכול להתחתן *חתונה יהודית הלכתית*. לא יכול להקבר בבית קברות *יהודי הלכתי*. אני מקוה שגם לשיטתך הוא יוכל להיות זוגאי ולהקבר בבית קברות חילוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אומר שום דבר. אני רק רוצה שהוא לא יבוא בתלונות על נושא ספציפי זה. שיתלונן על הבירוקרטיה ורמת המיסוי הגבוהה זה בסדר. לפי דעתי, כפי שכבר הבעתי פה באיזשהו מקום, יש לאסור בחוקה על המדינה לקיים רישום של נישואין ומצב משפחתי ולאסור מתן תמריצים או שלילת הטבות על סמך מצבו האישי של אדם. לגבי קבורה, כמדומני העניין הופרט. ואם לא כדאי שכבר יופרט לגמרי. אין שום הגיון בניהול בתי קברות על ידי המדינה 1. 1 עלולים לטעון שיש להם עניין לגייס לקוחות בשיטת שיווק אגרסיבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את לא מקנאה בסיטואציה, ויש לך אפשרות למנוע אותה לפני שהיא תתרחש, לא היית מונעת? החזרת הילד להוריו הביולוגיים תהפוך את כל הסיפור לסיטואציה לא חשובה בחייו, שאין לו ממנה שום זיכרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו קביעה מוזרה למדי לטעמי. מאין לך שהחזרת הילד להוריו הביולוגיים תהפוך את כל הסיפור לסיטואציה לא חשובה בחייו שאין לו ממנה שום זיכרון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לדעתך הוא יזכור מגיל שנה וחודש? אם הילד היה גדל במוסד ללא אם ברורה וכו' היה באמת נגרם נזק להתפתחותו. אבל הוא גדל עם דמות אמהית נורמלית ויחס תקין. החלפת הדמות יכולה אמנם לגרום לתחושת אובדן זמנית, אבל בגיל הזה, הילדים עדיין זקוקים לאם באופן כל כך אבסולוטי, שהם יקבלו כל אם אחרת שתתן להם את מה שהם זקוקים לו. אם המעבר יהיה מדורג, כך שהוא יקשר לאם החדשה לפני הפרידה הסופית מהאם הראשונה, אפשר שהתחושה של האובדן תרוכך במידה רבה. מכל מקום הוא לא יזכור כלום מהאם שגידלה אותו עד גיל שנה. כיון שמשם והלאה הוא יגדל כילד רגיל אצל הוריו הטבעיים, אני לא רואה היכן הבעיה מבחינת הילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הוא יזכור מגיל שנה וחודש? יש לי חבר, שאביו נהרג במלחמת יום כיפור כשהחבר היה בין כמה שבועות, והוא טוען שהוא זוכר את אביו רוחץ אותו בגיל 7 ימים. אולי הילד ידחיק את המעבר ממשפחה למשפחה, אבל אולי לא. לא נראה לי שיש ביסוס מובהק לקביעות הפסיכולוגיות שאת מציעה, ופרוידנים אדוקים אולי אפילו היו אומרים: להיפך, זה בדיוק מה שישפיע על חייו מעתה והלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון שאני מאוד לא פרוידיאנית בגישה שלי לחיים. מכל מקום נראה לי שבויכוח בין מה שאולי ישפיע על התת מודע של הילד מגיל שנה וחודש, לבין מה שבטוח יהיה בתודעה שלו- כלומר, זה שהוא מאומץ, ושההורים המאמצים התנגדו לכך שיחזור להוריו הביולוגיים, על אף שאלו רצו אותו- מכריע הבטוח ולא האולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי פספסתי את זה במהלך הדיון, אבל האם הורים מאמצים *חייבים* לגלות לילד מאומץ שהוא כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שלא חייבים. אבל הסיכוי שילד כזה יגדל בלי לדעת את זה בסופו של דבר, נראה לי קטן. אני חושבת שלפני שהוא מתחתן צריך לבדוק אם הוא לא מתחתן במקרה עם אחותו וכו' מכל מקום, היום הדעה הרווחת היא שעדיף לגדל את הילד עם הידיעה שהוא מאומץ, ולא לחשוף אותו לזה רק בגיל מבוגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה נקודת מבט נוספת: קיים סיכוי סביר (הייתי אומר עד כדי כמעט ודאות) שגם אם הילד יוחזר להוריו הביולוגיים, הוא יגלה את כל הסיפור, אם בגיל צעיר יותר או בגיל מבוגר יותר, בין אם מהסביבה או מהוריו, והעניין בהחלט לא ישכח. ככל שאני חושב על זה יותר הרי שמבחינת פוטנציאל הטראומה הנפשית אני לא רואה עדיפות לאף אחד מהמצבים האפשריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כן רואה עדיפות. במקרה אחד ויתרו עליו, כאילו היה חפץ, רק פעם אחת. במקרה השני עשו זאת פעמיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנא דמסייע מבעלת ניסיון:http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2931209,00.h... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שברור לך שזה ממש לא עונה לשאלה שהעלתי. אין שם שום התייחסות למקרה שהילד אכן חוזר להוריו הביולוגיים וומגלה מאוחר יותר שהוא נמסר והוחזר. מאמר פובליציסטי, רגשי ככל שיהיה, אינו תחליף לנתונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי נתונים, ולא שמעתי שיש נתונים כאלה למישהו. ה*תחושה שלי* היא שהמחשבה שגדלת אצל הורים מאמצים ולא אצל ההורים הביולוגיים, על אף שהם רצו אותך, משום שהמאמצים נלחמו עליך, יותר גרועה מהתחושה של "זנחו אותי לחצי שנה בגלל חולשה זמנית, אבל אחר כך נלחמו להחזיר אותי". מה שתומך בתחושה שלי זה שילדים מאומצים רבים שמחפשים את הוריהם מאוחר יותר, סולחים להם על כך שהם ויתרו עליהם, אפילו שהם לא נלחמו עליהם אחר כך. אבל אין לי נתונים מעבר לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הטיעונים נגד התאוריה הפרוידיאנית שמנסה "להסיר את הרעלה מעל פני השיכחה" (זה מה שהוא כתב), מתבסס על ההתפתחות של אזורים שונים במוח. ההיפוקאמפוס נחוץ, או לפחות משתתף בזיכרון "מודע" (explicit) ובזכרון ארוך טווח. אבל ההיפוקאמפוס הוא האיבר האחרון שמתפתח במוח בסביבות גיל שלוש. מכאן הם טוענים שאת ההסברים לזכרונות כאלו מוקדמים צריך לחפש אולי בכל מני סוגסטיות, והם גם מסבירים ומראים איך זה פועל למשל במקרים של התעללות מינית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שעד לפני כ- 25 שנה היה מקובל מאד להסתיר בכל מחיר את עובדת האימוץ מהילד. להערכתי, הסיבה המרכזית לשינוי הגישה לא נבע כל כך מהחשש שהאמת תיפול על ראש המאומץ בהגיעו לגיל 18 כמו הדאגה שאיפשהו בסביבות כתה ה', במהלך איזו קטטה עם אחד החברים, האמת תוטח בפניו באופן אכזרי ונטול רגישות. אם יותר לי לשמש לרגע כפסיכולוג בפרוטה, אעז להמר שעצם הגילוי בגיל צעיר מאד רק מגביר את העיסוק של הילד בנושא ומטפח אצלו את תסביכי הנטישה. בגיל 18 , אדם בעל בטחון עצמי בריא לא ימהר לפתח תסביכים כאלה רק בשל גילוי כנ"ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נכון, בדרך כלל קיים איזשהו סיכוי, גדול יותר או קטן יותר, שהילד ייתקל בשמועות ו/או בלחישות מאחרי גבו - ובוודאי טוב יותר, ויעניק לו תחושת בטחון רבה יותר, אם יקבל את האינפורמציה הראשונית בבית הוריו. אשר לחשש שגילוי בגיל צעיר יגביר את התעסקותו של הילד בנושא - "גיל צעיר", זוהי הגדרה גמישה מאוד. ראשוני הפרטים צריכים להימסר בגיל צעיר - בין השאר באמת משום החשש מן הילדים בכיתה ה'. שאר הפרטים, בוודאי ה"מלוכלכים" שבהם - יכולים לבוא בשנות העשרה. זה גם תלוי מאוד ב*אופן* בו יוזן הילד באינפורמציה הרלוונטית. מה לעשות, כולנו מורשים להיות הורים מעצם האפשרות הביולוגית, ולמרות שרשות זו מוסכמת על כולם - הורים צריכים להיות אנשים מאוד חכמים ומוכשרים. הורים מאמצים - עוד יותר (הם גם עוברים שורת מבדקים לבחינת כישוריהם, האינטליגנציה שלהם, יכלתם להתמודד במצבים חריגים וכו'). בכל מקרה - כל זה צריך לקרות *לפני* גיל פתיחת תיק האימוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שינוי התפיסה בקשר לגיל המתאים נבע פחות מהפחד שזה יתגלה לו באקראי, ויותר בגלל שאצל הרבה ילדים מאומצים הגילוי בגיל מבוגר גרם להם משבר גדול והאשמת המאמצים שהם שיקרו אותו לאורך כל חייו. קשה מאד לקבל את זה שגדלת בשקר לגבי עניין מהותי כזה. מנסיוני האישי, אם הילד גדל מגיל אפס עם הידיעה הזאת, שבתחילה היא חסרת כל משמעות עבורו ורק עם השנים הולכת ומתקבעת כעובדת חיים, הוא מקבל את זה די בטבעיות. יותר קל לגדול עם הידיעה מאשר לספוג אותה בפתאומיות אחרי שאתה כבר אדם בוגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משוכנע שאתה מכיר את הנושא על היבטיו השונים הרבה יותר טוב ממני. אם ניתן להסיק משהו מהמקרים הבודדים שיצא לי להכיר באופן אישי, נראה שהשונות גדולה מאד, וכמו (כמעט) תמיד תלויה בהרבה גורמים נוספים. לפיכך, גישה שהיא אופטימלית במקרים מסוימים עלולה עשויה להניב תוצאות גרועות במקרים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל אפשרות א' נתמכת בחוק (לילד המאומץ ישנה אפשרות ברורה לברר זאת). מקרה ב' יוכחש ככל הנראה ובמקרים רבים הילד לא יהיה מודע לו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...ובמקרים רבים אחרים כן, למשל בגלל הילד האחר בכיתה ה', או הגעה אקראית לדיון עתיק ב''אייל הקורא'' וחיבור אחד ועוד אחד. אבל בסדר, אפשר לשקלל לטובה את ההסתברות הנמוכה יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |