 |
בשביל להבין תופעות כאלו (של אנשים בכאב המצליחים להדחיק אותו ולהתעלם ממנו) צריך להבין משהו על מערכת העצבים האנושית.
יש שני סוגים של אותות עצביים בגוף - מעוררים ומדכאים (למעשה יש רק מנגנון אחד, שמעורר אפקטורים "שלילים", אבל לא כדאי להכנס לפרטים). לנתיבים של אותות עצביים יש "חוזק", ואם הסיגנל המדכא גדול מהסיגנל המעורר, הסיגנל המעורר לא יגיע לתעודתו.
בגדול, עצבי החישה בשולי הגוף עוברים למוח דרך חוט השדרה, ולמוח יש שליטה מסויימת על מה שקורה שם - המוח יכול לדכא חלק מהסיגנלים. דוגמא מפורסמת הוא הרפלקס החמוד הזה שיש לתינוקות צעירים בזרת של הרגל, שעובר להם תוך כמה חודשים מהלידה. איך זה קורה? מה שקורה הוא שהמוח משגר אוטומטית כח מדכא בעוצמה מסויימת, והנתיב של הרפלקס בזרת לא מקבל חיזוקים, כי זה שריד לרפלקס שאנחנו כבר לא צריכים, אז הוא נחלש עם הזמן, והסיגנל המדכא הורג אותו, עד שכבר אי אפשר להפעיל אותו יותר.
(אם לא הייתי ברור מספיק, אז אפשר לתאר נתיב של רפלקס כ:עצב חישה מקבל גירוי => שולח אות מעורר לחוט השדרה => חוט השדרה מעורר עצב שרירי לבצע פעולה. המוח יכול לדכא את חוט השדרה מלעורר את עצב השריר)
עד כאן ידע, מכאן ספוקלציה.
באופן דומה, למידע החושי יש נתיב למוח - זה חם, אולי כדאי להתרחק? (דוגמא רעה, בריחה מחום היא רפלקסיבית, אבל ברור למה הכוונה). אם המוח מדכא את המידע החושי הזה, אז הוא לא מגיע למוח, לא נרשם כאב, ואתה יכול להמשיך לבצע את הפעולה (היד נכוות, אבל אתה ממשיך להחזיק במוט הלוהט שבולט מההינדנברג למרות זאת, כדי לא ליפול). ייתכן גם שהדיכוי הזה נעשה ברמה גבוהה יותר, במוח עצמו, אבל אני לא יודע.
כך, אני מנחש, מתבטאת אוטוסוגסטיה ברמה העצבית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש