|
כיון שראיתי שאף מפגין ימני לא מספר כאן על חוויותיו בגלוי החלטתי למלא את החסר. בכל זאת נראה לי שהפגנות ימין גדולות, היו הרבה יותר מהפגנות שמאל גדולות.
האמת היא שההפגנה הראשונה שהפגנתי בכלל לא היתה פוליטית. למדתי בתיכון בבאר שבע, במה שנקרא ה"מגמה התורנית" במקיף ב'. למנהלת של המגמה קראו בשם החמוד סיסי, על אף שהיא עצמה היתה אשה גדולה וכריזמטית מאוד. לא זוכרת את העילה, משהו כמו שרצו לסגור חלק מבית הספר, לאחד מגמות, לקצץ משהו, סיסי עמדה מול כל התלמידים (יותר מאלף), הסבירה את העניין, וכולם צעדו אל בית העירייה. נכנסנו אליו תוך שמלאנו את כל הפרוזדורים באבק מחניק. (היה המון אבק בבאר שבע של אז), וצעקנו בקצב "סיסי לשלטון, נאווי (זה היה באמת מזמן) מוכר עתון", ועוד כל מיני שירים ופתגמים, שרק אחר כך הסתבר לי שהם נלקחו היישר מהטריבונות של מגרשי הכדורגל. ראש העירייה הוברח מהמקום בשעה חמש אחה"צ כשהוא מלווה בשוטרים. לא זוכרת מה היה בסוף, בנושא עליו התקיימה ההפגנה. סיסי לעומת זאת, פוטרה מהעבודה, ורק לאחר מאמצים גדולים הוחזרה לתפקידה. משם והלאה ההפגנות שלי היו פוליטיות. זו שאני הכי גאה בה היא דווקא הפגנה בת ארבעה משתתפים בלבד. אחת מאחיותי, אני, ושתי ילדות שלי. זה היה ביום חתימת הסכם אוסלו הראשון. בשלוש עשרה בספטמבר 93. כיון שאף אחד לא ארגן כלום, צבענו על נייר שהודבק לקרטון את המילים "בושה" ו"יום שחור" ארגנו את זה על מקל של מטאטא, וצעדנו עד לצומת שלפני הכנסת, שם עמדנו עד שנהייה חושך. הפגנה נוספת אותה אני זוכרת היטב, היתה מול מלון בירושלים בו נערך כנס של אנשי תקשורת יהודיים מהארץ ומחו"ל. עמדתי שם עם ג'ולי ז"ל. אישה קטנה, מדהימה ונמרצת שהיתה בנעוריה מזכירתו של יאיר מהלח"י. חילקנו פלייר של "זו ארצנו" לנכנסים. זה היה אחרי רצח רבין, ולפני הבחירות. היו אנשים שהסתכלו עלינו עם רצח בעיניים. כאשר התחיל הטכס. נכנסתי אליו על תקן בן הזוג של ג'ולי, שהיתה לה הזמנה. שם ראינו סרט ארוך על רבין, והקהל מחא כפיים בנימוס. אחר כך הופיע אביב גפן עם "אני הולך לבכות לך", והקהל מחא כפיים בנימוס. ואז הופיע יהורם גאון עם חולצה שחורה שנסגרה בקושי, ושר "מעל פסגת הר הצופים". וכשהוא סיים עם "ירוהושלהיהההים יבוא המשיח יבוא", הקהל השתולל במחיאות כפיים ושריקות. דחפתי את המרפק לצלעותיה של ג'ולי ולחשתי "אל תדאגי, אנחנו נקח אותה בבחירות".
אני לוקחת את ילדי להפגנות. היינו פעם בהפגנה של "זו ארצנו" בכיכר פריז. הפגנה מאוד טכניקולורית. זרנוקי מים צבעוניים, פרשים, אלות, והמון אנשים. שוטרי היס"מ רצו להזיז אותנו מהמקום. הם הקיפו אותי וחלק מהילדים שהיו איתי, והחלו לדחוק אותנו משם בדרך שלא ניתן היה להתוכח אתה. עד שהבחנתי שיחזקאל בן השש חסר. עצרתי והתחלתי לצעוק "יחחאאאז" וכל השוטרים הגברתנים הפכו באחת ללהקת אמהות דאוגה. התפזרו בכל הסביבה כאשר הם צועקים "יחז", ומחפשים את הקטן. הוא נמצא במהרה, ושוב דחקו אותנו החוצה. אבל גם אחר כך היו שוטרים שבדקו אם מצאתי את האבדה. יציאה לרגע מהתפקיד שכל אחד מאיתנו מלא. היו עוד המון הפגנות בגשם, ובשמש, בקור, ובשרב, בירושלים ובתל אביב, כמעט לבד בצומת הכניסה לעיר, ועם מאות אלפים. מבחינתי זה היה מאוד מתסכל לראות שההפגנות לא מצליחות להזיז כמעט כלום באמת. היום אני אמנם ממשיכה להפגין מפעם לפעם, אבל את עיקר מאמצי אני מקדישה לאפיקים מעשיים יותר. כמו שנאמר "בזויה חכמת המסכן"- אם אין לך כוח פוליטי, כל הצעקות וההפגנות לא ישנו כלום.
|
|