|
||||
|
||||
" שוורצבארד, כאמור, לא טרח להכחיש את המעשה, אלא הצהיר שביצע אותו בהכרה מלאה ושהוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות לו. כלומר, לא היה ויכוח על השאלה אם שוורצבארד היה אשם." "...אב בית הדין הינחה את המושבעים לשקול חמש שאלות כשהם באים לחרוץ את דינו של שוורצבארד: האם הוא אשם בפגיעה ובגרימת פצעים לפטליורה; האם גרמו פגיעות אלה למותו של פטליורה; האם התכוון שוורצבארד לגרום למותו של פטליורה;..." "מתוך מצפון והכרה מלאה אנו מודיעים כי תשובתנו על כל חמש השאלות היא: לא!" --- כלומר בית הדין קבע ששוורצבארד לא גרם למותו של פטליורה, וזאת בסתירה ל-*כל* הראיות ולעדותו של שוורצבאד עצמו? האם אין דרכים אחות באמצעותן ניתן היה לזכותו? |
|
||||
|
||||
כפי שנכתב במאמר עצמו, כבר בשלב מוקדם מאוד הצליח הסניגור טורז להפוך את ציר המשפט העיקרי ל"האם פטליורה היה אשם בפוגרומים". כלומר, טורז הצליח לטעת במושבעים את התפיסה שמי שאחרי לפוגרומים כאלה מביא עליו נקמה צודקת. למן הרגע שהוכח שפטליורה היה אחראי לאותם פוגרומים (וכאמר, מספר נרצחים - ולו גם יהודים - הנאמד בעשר רבבות לא נתפס כנורמטיבי במונחים של תקופת טרום מלחמת העולם השנייה), חלק דינמיקה מרתקת במוחם של המושבעים. אני מעריך שמה שקרה שם הוא שילוב של כמה גורמים. האחד, שוורצבארד עצמו הודה בכל מה שיוחס לו לגבי הרצח עצמו. לא היה קיים ניסיון הכחשה. שנית, אסור לשכוח ששוורצבארד ישב בכלא למעלה משנתיים לאחר הרצח כאשר באופן פורמלי, לפחות, טרם הוכחה אשמתו ונגזר דינו. יתכן מאוד שהמושבעים "התחשבו" בכך. ועכשיו למה שקרה מאחורי הקלעים. בהתאם להליך שהיה מקובל באותן שנים מספיק היה רוב רגיל בחבר המושבעים לשם קבלת החלטה לחיוב או לשלילה, לזיכוי או להרשעה. מתברר כי מלכתחילה התחלקו קולו המשובעין כך: ארבעהה היו בעד זיכוי מלא, שלושה - נגד זיכוי מלא וחמישה דרשו ביאורים נוספים לשאלות שהציג השופט. אב בית הדין הוזמן לחדר המושבעים ובנוכחות נציגי הצדדים נתן הסברים לשאלות שהוצגו בפניו. אחת השאלות, אגב, הייתה זו: אם התשובה על השאלה הראשונה (על אשמת שוורצבארד ברצח פטליורה) תהיה שלילית, האם יהיה צורך לענות גם על ארבע השאלות האחרות? על הפגם בניסוח השאלות שהוצגו לחבר המושבעים הגיב גם העיתון "פארי סואר". במאמר שהופיע בו ימים אחדים לפני המשפט כתב ברנאר ג'רבז: "...כדי לזכות נאשם אין לחבר המושבעים ברירה אלא לענות על כל השאלות המוצגות בפניו בשלילה, מה שהביא במשפט שוורצבארד לידי מצב משונה. על השאלה אם שוורצבארד רצח את פטליורה, ענה חבר המושבעים בשלילה. יוצא שפטליורה איבד את עצמו לדעת , נרצח על ידי רוצח בלתי ידוע או אולגי גם נשאר בחיים. בכל אופן, הוא לא נרצח על ידי שוורצבארד. וזאת על אף העובדה שעדים שונים, לרבות שוורצבארד עצמו, הודו שנרצח על ידו". ג'רבז ביקר את החלטות בית הדין גם בהקשר נוסף. לדברי, מצד אחד זיכו את הנאשם ומצד שני הטילו עליו תשלום פיצויים אזרחים, ולו גם סמליים. שוב סתירה משוועת. הוא סיים במליםף "אינני מגנה פסק-דין דו-משמעי זה, כי יש לי יראת כבוד בפני המשפט הצרפתי. עם זאת, צר לילקבוע כי הנקודות העדינות על הפלפולים המשפטיים עולות בהרבה על תפיסתי הרופסת...". על אף הנימה הסרקאסטית בדברי ג'רבז, יש הרבה צדק בדבריו. בדיון הפלילי בפני בית דין עם חבר מושבעים קיימות מגרעות, ואחת הבולטות שבהן היא ההוראה שעל המושבעים לענות על השאלות תשובה ברורה במילה אחת: כן או לא. מכאן הקושי בניסוח השאלות, מה גם שמרבית המושבעים הם אזרחים ללא כל רקע משפטי. לכן טענו שני הצדדים במשפט כי ניסוח השאלות היה פגום. ולמרות הכל, משקפת הכרעת המושבעים את הכרתם המלאה בתפקידם ובאחרותם והיא היית נאמנה למצפונם. |
|
||||
|
||||
המחוקק (הצרפתי, הישראלי, האמריקאי, זה לא ממש משנה בהקשר זה) בחר להגדיר רצח על ידי מספר אלמנטים. הפרטים כמובן שונים ממדינה למדינה, אבל בגדול מדובר על ארבע השאלות הראשונות של אב בית הדין: גרימת מוות, כוונה ותיכנון מוקדם. תפקיד התביעה להוכיח את כל אותם האלמנטים "מעבר לספק סביר" (מונח אמריקאי, אבל תקף גם לעניינו) ותו לא. ההגנה, מעבר לניסיונותיה לקעקע את טיעוני התביעה, רשאית לנסות לנמק מדוע הנאשם זכאי למרות שכל האלמנטים של רצח התקיימו בעזרת בחירה מכמה הגנות שהציע החוק, כדוגמת אי שפיות או רצח מתוך הגנה עצמית. נקמה אגב, מוצדקת ככל שתהיה, אינה אחת מההגנות האלה. הבעיה היא לא השאלות שהציג אב בית הדין, אלא הפסיקה של המושבעים. המושבעים היו חייבים לצאת עם פסק דין "אשם", אבל הם החליטו כי הרגשות האישיים שלהם חשובים יותר מחוקי המדינה. פיתרון ראוי יותר היה למצוא את שוורצבארד אשם ולדון אותו, אם הדבר אפשרי לפי חוקי צרפת, למאסר של שנתיים שאותם כבר ריצה (כל זאת בלי קשר להזדהות שלי עם מעשיו של שוורצבארד) |
|
||||
|
||||
כמעט בכל מערכת מושבעים יש למושבעים את הזכות לזכות נאשם ללא קשר לעובדות, לפי צו מצפונם זה נקרא jury nullification ראה: http://www.caught.net/juror.htm
|
|
||||
|
||||
By the way: the Scottish jury system has an option for "maybe" - which is not a hung jury ,but can be a unanimous outcome.
|
|
||||
|
||||
ומה עושים אז? שמים את הנאשם אולי בכלא, אולי לחמש שנים, עם אפשרות לחנינה אולי אחרי שלוש שנים בערך? |
|
||||
|
||||
ה output של מערכת fuzzy logic הוא מוגדר וחד ערכי לחלוטין. |
|
||||
|
||||
בתשובה לאלון עמית. חבר.תלוי את מי רצחו? מה הייתה האוירה הפוליטית? כמה ג'יגה טונות של צביעות הייתה על פני החברה? לאיזה זרם פוליטי היה שייך הרוצח? ומה הייתה האוירה המשפטית בחברה בה אירע הרצח? ואיזה משקל היה לאוירה זו בגזר הדין? |
|
||||
|
||||
nope - I think it's called "undecided"; the defendant walks free, but a shade of stigma still hovers around.
(actually, when I think of it, several people found 'not guilty' are in a similar siatuaion) |
|
||||
|
||||
האם היתה אפשרות לשכנע את התובע הכללי הצרפתי (בהנחה שהיה כזה דבר) להעמיד את פטליורה לדין על הפוגרומים? |
|
||||
|
||||
הרושם שאני קיבלתי, רק מקריאת המאמר, היה יותר פשוט מהסבריו של אורי. אורי מביא מקורות בני התקופה שמספרים סיפור מורכב, וכבודם במקומו מונח; אבל אני תוהה אם זה לא הרבה ערפל מסביב למשהו פשוט יותר: המושבעים מאוד מאוד רצו לזכות את שוורצברד. ההדרכה של השופט לא ממש נתנה להם אופציה לעשות את זה בדרך ישרה ופשוטה (מה היו מניעיו של השופט לנסח כך את השאלות? או שהוא כן רצה להרשיע את שוורצברד, או שפשוט הוא חשב שזה הדבר הנכון משפטית, שזו גם מחשבה סבירה). הפתרון שהם מצאו היה... לשקר במצח נחושה, כדי להביא לתוצאה הטובה. מתנגדי שיטת המושבעים יכולים לראות בכך חיזוק לעמדתם. תומכי שיטת המושבעים גם; אולי יותר, אם אנחנו חושבים ששוורצברד עשה מעשה מוסרי. אחד הנימוקים לשיטת המושבעים הוא שאנשים "מהרחוב" יתנו פה לתחושת הצדק הטבעי, להבדיל מדקדוקי המשפט. |
|
||||
|
||||
About two years ago I worked as a teaching assistant in a Sociology of Law class. The teacher, Prof. Lauren Edelman, found an amazing documentary called "inside the jury room".
http://www.pbs.org/wgbh/pages/frontline/programs/inf... In this documentary, the filmmakers got permission to film the deliberations of a jury in a case in which there was enough evidence to find a defendant guilty, but that would lead to extremely unjust consequences. The jury eventually decides to vote "not guilty". What's interesting about this movie is how the jury deliberates. One can agree, or disagree, with questions of how much they should adhere to law; but it was very evident that there was good, interesting discussion, and that different perspectives, stemming from the jury's different backgrounds, were evident. I guess it's just like Yarden says: both supporters and opponents of the jury system would find these cases supportive. I have left to recommend Sidney Lumet's fabulous film Twelve Angry Men (starring the magnificent Henry Fonda), and to thank Uri for a very well-written and thought-provoking article. I learned something new today, and for a very high-quality source; thanks! |
|
||||
|
||||
''שנים-עשר המושבעים'' מציג מדי פעם גם בתיאטרון בישראל. אני מכיר טוב את אוהד שחר ששיחק את התפקיד של הנרי פונדה, אז אמנע מלשבח את משחקו המקצועי והמעולה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |