 |
כתבתי זאת פעם, מזמן, והנה אכתוב שוב: התרבות העברית *היתה* תלויה ביהודים, שכן היהדות (הדתית) החזיקה בזיקה לשפה העברית במשך השנים. במאה הקודמת (העשרים, למי שעדיין מתבלבל), הוחייתה השפה העברית ביד חילונית, ומעתה תלויה העברית באנשים הדוברים אותה – היינו הישראלים, בעיקר.
הישראלים עודם חשים, ברובם, זיקה כלשהי ליהדות הדתית (והדיון לעיל מבהיר, לדעתי, את בעייתיות הזיקה דנן), ומנסים למצב עצמם מולה ביחסים דיאלקטיים כלשהם. בעיית הזהות העברית עודה תלויה ועומדת, מתחילת המאה העשרים ועד היום, בין קוטב היהדות לבין קוטב הישראליות. בינתיים, הישראליות מפסידה בגדול. רוב האוכלוסיה בישראל, כמסתבר, לא מעונינת להתנתק מהלגיטימציה של היהדות הדתית (מה טוב ומה נעים וגו') לצורך הגדרה עצמית *קולקטיבית* אשר תבוסס על לאום מתוקן (ישראלי). נוח לאנשים להרגיש כאילו-יהודים, בערך-יהודים, יהודים-כזה, וכו', כפי שציין שלמה באנגלית.
לו היתה מתגבשת זהות ישראלית-עברית (שלא לדבר על כנענות נוסח רטוש), אולי היינו מוצאים את דובי ואת ד"ר רבינוביץ' בכפיפה אחת.
אם אתה בור בכל הקשור לתנ"ך, כדבריך, דובי, אתה בור כאדם מערבי, ולא כיהודי, משום שהתנ"ך הוא אבן יסוד בתרבות המערבית מאז עליית הנצרות. גם הספרות העברית והישראלית, וגם הספרות הרוסית, שבשתיהן, אתה מעיד, יש לך ענין, מנהלות דיאלוגים תכופים עם התנ"ך ועם הברית החדשה. קשה לקרוא את לאה גולדברג בלי היכרות בסיסית עם התנ"ך, למשל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש