|
שלום משה, וברוך הבא לאייל הקורא.
הייתי שמח לענות על כל אחד מסעיפיך, אך לפחות לגבי שלושת הראשונים אני מתקשה לעשות כן. לא ברור לי למה מתייחסת הביקורת (העצבנית משהו) שלך. בחלקו הראשון של הטור שלי, הרי, לא הבעתי דיעה, אלא אמרתי קינה על מדינה שנמצאת במצב שכזה, ולי עצמי, לפחות, אין מושג מה ניתן לעשות. כך אמרתי - איבדתי תקווה לשינוי. אינני מאמין עוד בשלום בימינו, וודאי שאינני מאמין במלחמה כפתרון. אין לי פתרון. מכיוון שהצהרתי על כך מראש - הביקורת שלך על נקודה זו בדיוק נראית בעיני תמוהה.
באשר לביקורתך על עצם היותי ג'ובניק שמעז לפתוח את לועו, ועוד ממגדל השן בו שיכנתי עצמי: האם הסתרתי את היותי ג'ובניק? לא. האם התגאיתי בהיותי ג'ובניק? לא שזכור לי. האם עלי להתבייש בהיותי ג'ובניק? מה פתאום? אני הצבתי עצמי מול צה"ל, ואמרתי לו בשיא הנחמדות: שלום, אני דובי, מספר אישי מה שתחליטו, מציג עצמי לשירות בצה"ל. מה מתאים לכם לעשות איתי? שאלו אותי - יש לך בעיות רפואיות? אמרתי, כן - יש לי מום מולד בלב. הנהנו צה"ל בפנים חמורות, נתנו לי פרופיל כשם שנתנו, ושלחו אותי לשלוש שנים מסוייטות כשלם בבסיס חימוש. אשמתי? לא. האם נהניתי משירותי הנ"ל? ממש לא. האם הייתי צריך להלחם כדי להיות פייטר? מה פתאום? צה"ל החליט, וזהו. אני לא הולך להפוך עולמות רק כדי שאוכל להוכיח עצמי לך ולשכמותך. ויותר מכך - גם לאחר שנותרתי ג'ובניק עלוב ועברתי שירות מלא כשהפציעות היחידות שלי היו חתכי-נייר, גם עכשיו שמורה לי הזכות המלאה להביע איזו ביקורת שנראית לי על איזה גוף שבא לי במדינת ישראל, כל עוד אני שומר על חוקיה, אינני מסית ואינני מוציא את דיבתו של איש. אז, אנא ממך, השב לטיעונים ולא לטוען. תודה רבה.
5. תודה לך על המידע, אולי אנצל אותו, אם כי, כפי שאמרתי, ארה"ב אינה יעד מועדף עבורי. אני דווקא אוהב את שכנתה הצפונית. בכל מקרה, אינני חש חיבה לרעיון החיים בגטו מבודד, ואני מתנגד באופן עקרוני לבדלנות כשזו, כפי שאתה מתארה. אדם שמעביר את חייו למדינה זרה, חובה עליו לנסות ולהתערות בתרבותה של אותה חברה, לטעמי, ונסיונות להקים לעצמו גטאות הם מנוגדים להגיון, ומעלים את מידת שנאת הזרים במקום. אם הם רוצים לחיות כמו ישראלים, היו צריכים להיוותר בישראל.
את סעיף 6, שוב, לא הבנתי. סלח לי.
יום טוב, ושלח את ברכותי לבנך. אמור לו כי הוא מוזמן להצטרף גם הוא לדיונים, ואין לו ממה לחשוש.
|
|