|
||||
|
||||
מסכים. ניתן לראות את כל פעולה של בעל חיים, ובן אדם בפרט, כ"יזומה" ע"י מניעים בלבד, תוך שמיטת מושג ה"מטרה". ניתן למשל לעיתים לתאר את המטרה אליה אנו חותרים כפעולה המונעת ע"י הכרת מטרה זו. בפועל אגב, רבים ממעשינו מונעים לא רק ע"י הכרת המטרה אלא גם ע"י האמצעים לה, שהפכו למניעים/מטרות בפני עצמם – למשל בע"ח החושק להזדווג אינו מודע להשלכת מעשיו - רביה, וזו כלל אינה מטרתו, שכן במקרה זה, כרבים אחרים (גם אצלנו), האמצעי כבר הפך למניע/מטרה בפני עצמה, ע"י כך שהמוח הקצה לו רגש משלו הפועל במקום או במקביל לידיעת המטרה כמניע. זה חוסך זמן עיבוד בסיטואציות בהן אמצעי כבר הוכיח את עצמו - אבולוציונית או על פי נסיון אישי. כך אני משער התפתחו הרגשות באופן כללי: הם מהווים התפתחות של האינסטינקט לצורך התמודדות יעילה יותר עם סיפוק הצרכים הביולוגיים. הם מגדירים למערכות האורגניזם "מטרה" לצורכה הוא ינסה לפעול באופנים שונים, לפני תנאי הסביבה, יכולותיו וכן אופן השתלשלות האירועים. אם למשל אני רעב, אבנה לי חנית מושחזת (או אקנה ב"טמבור" הקרוב), אאתר מקום מסתור בסמוך לנתיבי נדידה, אארוב ליחמור ביש-מזל (או לטופו פראי במקרה שלי), אחכה שהוא יקרב אלי, כאשר בינתיים תדליק רעייתי את האש באופטימיות תמוהה. אעשה קולות של עשב - שיבריחו את היחמור (אני די גרוע בזה) ובדרך חזרה יטרוף אותי שועל פיסח (וככה זה עוד ביום טוב שלי...). אבל אנו מחמיצים את הנקודה: קיבתי המקרקרת גורמת לתת-מערכת במוחי להגדיר לגוף (כולל השכל) מטרה אותה הוא מנסה לממש במיטב יכולותיו, בהתאמה לתנאים המורכבים והמשתנים בשטח, ובכך היא מניעה תהליך בלתי ניתן לצפיה מראש (כאוס, קוונטים...), שיפסק רק אם וכאשר יסופק הצורך 0 שהניע אותו מלכתחילה. לפי תיאור זה של מהלך האירועים, ניתן לכנות את מניע הרעב "מטרה", הן כתחושה סובייקטיבית והן כאבחנה של צופה חיצוני, כפי שאני עושה עתה. לשם השוואה: אם לעומת זאת הייתי אחד מאבותי1, אזי ברגע שרמת הגלוקוזה בתאי היתה יורדת מתחת לסף מסויים, היתה נפרשת זרועי באופן אוטומטי. ברגע שהיתה הזרוע נוגעת בחלבון או בסוכר – היא היתה נסגרת עליו וכן הלאה, מבלי לרצות או לחתור לכלום, אלא רק להגיב באופן אוטומטי באופן היחיד הניתן בכל מצב, ללא כל תלות במורכבותו. כלומר היווצרות הרגשות במהלך האבולוציה מבטאת את הצורך בהתמודדות עם תנאים מורכבים בתנאים של חומרה מוגבלת - כזו שאינה יכולה להכיל מראש אינסטינקט הולם ושלם לכל מצב בו היא תתקל. במצב זה מגדירים הרגשות מטרות לצרכיהן קיבלנו שכל וגוף וכל שימוש אחר יביא אוטומטית לתפוגת האחריות - ראו הוזהרתם! מכאן גם נובע שהיווצרות הרגשות הולכת יד ביד עם גיוון יכולת התגובה2. בהתייחס לתגובה 219116 : לרגשות יש גם תפקיד בעיבוד הראשוני של המידע המגיע לחושינו, שהוא בעצם גם סוף הדרך עבור רובו. אצל בעלי חיים פשוטים זהו בוודאי העיבוד היחיד לו הם מסוגלים, אך גם אצלנו הרגשות מסננים החוצה כמעט את כל המידע, עוד טרם הגיעו ל"שכלנו" (שהוא כמובן מושג קצת אמורפי) והכרתנו (...) דלי האמצעים, וכן עוד טרם יועברו הנתונים למשמרת. שהרי אם לא היה כך, המוח היה נסתם תוך כמה דקות, ולו רק משמירת כל יחידות המידע הויזואליות המגיעות אליו בדקות אלה. תפקידם של רגשותינו הרבים במקרה זה, עקב פעולתם המהירה ויותר מזה - המקבילה3, הוא להקפיץ לתודעה והשכל רק מה שמפעיל מספיק לפחות אחד מרגשותינו 4 לצורך עיבוד יסודי יותר. ואם אני כבר נוגע בנושאים מדעיים בהם יש לי מושג קלוש, הנה עוד סוגיה בה אני כמו גם אחרים מתלבטים לא מעט בשנים האחרונות, ואילו עולם המדע בשלו, מסרב בכל תוקף לעסוק בנושא. אין כאן תמונות הפורצות את גדרי הצניעות המקובלים, אך ככל שמתקדם תיאור העובדות, נחשפים אנו למידע המערער יותר ויותר את עצם מרקם קיומנו: והחידה, בעינה נותרת. _______________ 0 הכוונה לקונסטרוקציה הנוירונית, או מה שזה לא יהיה, שהניע את כל המבצע ולא לשום דבר פילוסופי מעבר לזה. מי שמתעקש, שיניח מטריאליזם לצורך העניין. 1 מי אינו זוכר את ימינו כאמבות? – בידקו בעץ המשפחתי או שאלו ההורים על הימים בהם לא היו נועלים את דלתות הבתים והכל היה פשוט יותר... 2 ניתן לדקדק כאן בנושא של ספים ולמשל לתאר בעצם כל פעולה שלנו כדטרמיניסטית-אוטומטית ולהקשות ולשאול היכן הגבול בו נוצרות התחושות. התשובה היא כמובן שזה עניין של מידה. זה לא מתחיל ברמת מורכבות זו או אחרת. 3 להבדיל מפעולתו דלת הפתילים וגם הטורית במידת מה של השכל. 4 האמת היא שטענה זו מרחיבה (מעט) את מושג הרגש, אבל זה לא עקרוני. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
טוף. קראתי את זה שוב. איני מבין לעומקו, ובעצם בכלל, את הויכוח בין שתי האסכולות - זו הפרוידיאנית וזו של מיטשל, אבל על פניו נראה ששניהם נוטים לעמיד יותר מדי (נפש האדם) על פחות מדי. אבל כאמור, זה הימור בלבד. |
|
||||
|
||||
הנה שתי דוגמאות יפות לסינון מידע ע"י המוח, עקב זיהויו המוקדם של מידע זה כאי רלבנטי למטרה: http://tinyurl.com/2jzwe
... In one experiment, people who were walking across a college campus were asked by a stranger for directions. During the resulting chat, two men carrying a wooden door passed between the stranger and the subjects. After the door went by, the subjects were asked if they had noticed anything change. Half of those tested failed to notice that, as the door passed by, the stranger had been substituted with a man who was of different height, of different build and who sounded different. He was also wearing different clothes. ... Working with Christopher Chabris at Harvard University, Simons came up with another demonstration that has now become a classic, based on a videotape of a handful of people playing basketball. They played the tape to subjects and asked them to count the passes made by one of the teams. Around half failed to spot a woman dressed in a gorilla suit who walked slowly across the scene for nine seconds, even though this hairy interloper had passed between the players and stopped to face the camera and thump her chest. However, if people were simply asked to view the tape, they noticed the gorilla easily. The effect is so striking that some of them refused to accept they were looking at the same tape and thought that it was a different version of the video, one edited to include the ape. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |