|
יצא לי לפני כמה חודשים להיות נוכח בדיונים שהתקיימו אחת לשבוע והיו משעממים להחריד. כולם ישבו במין חִ' כזאת בחדר בלי תמונות, מסוייד לבן, ובחיריק שלה ישב מישהו שהוכיח נכונות ויכולת לדבר במשך כשעה-שעתיים על נושא אקראי, פעוט ומשעמם כלשהו שתמיד כולם כבר הכירו (אגב, הוא איש מבריק ורב זכויות ומוניטין, אלא שכל משפט שלו אורך כחמש דקות, ולא בגלל שהוא מדבר לאט). בפעם השניה איתרע מזלי, וישבתי באחת מהרגלים של הח', ומולי, מעל הראשים של האנשים, בגובה של כשני מטר, היה תקוע בקיר מסמר קטן. לא היה נעים לי להרדם, אז בהיתי במסמר בלי להזיז את המבט וכמעט בלי לעפעף, ואחרי כמה דקות כבר לא שמעתי כלום, לא חשבתי על כלום, ולא ראיתי כלום, גם לא את המסמר - אבל לא נרדמתי. בפעמים הבאות שיכללתי את המתודה: ישבתי זקוף מאוד בדיוק מול המסמר, כפות רגלים צמודות וברכיים בתשעים מעלות, וכפות ידיים על הברכיים, והצלחתי להחזיק ככה כמעט עשר דקות בכל פעם. זאת באמת הייתה הרגשה די מוזרה, ולמרות שהייתי מודע כל הזמן, רוב המחשבה שלי התרכזה בראיה גם כשכבר לא הבחנתי במסמר או בקו בין התקרה לקיר. בכל אופן רצף הניסויים נגמר כשהבנתי שבעצם כדאי לאחר לדיונים בחמש דקות ואז אין מקום וצריך לשבת כמו שוער בדלת של החדר, ואפשר להרחיק לאט לאט את הכסא, ולברוח.
|
|