בתשובה לפרופ' ש''ק ריש, 29/01/00 22:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הציטטות שהבאת הם דברים שמתייחסים למיטב הבנתי המאוד לא מלומדת, ל"מגע פיזי" הפחות מ"הכאה קלה על כף היד" המותר _אך ורק_ במקרה בו הורה צריך למנוע מהילד פגיעה בעצמו או בזולת. הם לא מתירים מכה חינוכית מסוג כלשהו. ואפילו אם לא, העובדה שאפילו אתה נקטת בלשון "ספק אם פסק הדין אכן קבע את שמיחסים לו", מוציאה אותי בהחלט נקי מהאשמה שייחסת לי לגבי עובדות לא נכונות. דעתי שהביקורת שלך לגבי שפתי, שאולי היתה פולמוסית במקצת, נובעת מנשוא הביקורת. אם הייתי זורק רפש בפוליטיקאי כל שהוא, כפי שעשו זאת פעמים לא מועטות קודמי בבימה זו, היה העוון נסלח לי. אולם בית המשפט העליון הוא פרה קדושה. גם ליחס הקדוש שמייחסים לבית המשפט העליון התייחסתי בכתבתי. ולעניין: אכן מטרידה אותי העובדה שבית המשפט מנהיג את העם. גם אותך העובדה צריכה להטריד כי זה ממש לא תפקידו. אם בית המשפט תפקידו להנהיג את העם, הייתי שמח בתור חלק מאותו העם, לבחור את שופטי. כמובן בית המשפט לא צריך לפסוק על פי סקרים, אולם בנושאים ציבוריים הוא צריך לתת למי שזה עניינו להכריע. המשפט הזה הוא דוגמא מצויינת שכן בו יכלה השופטת בנקל להתעלם מהדיון על ידי קביעה צודקת, שעבירת התקיפה שיוחסה למתלוננת היא מעבר לכל הפעלת כח סבירה כחלק מיחסי מחנך - חניך - וכל הנושא לא היה מתפוצץ. על כן, את התעקשותה של השופטת לקבוע כחוק את תפיסת עולמה, במקרה זה, אי אפשר לפטור כפרשנות חוק שהיא חלק מתפקידה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הספק שהתייחסתי אליו נובע מכך שאת פסק הדין הזה אפשר יהיה להבין רק לאור פסקי דין אחרים שיישמו אותו על הכאות פעוטות אמיתיות (ולא כמו בעניין שעמד לפניה, על התעללות ממשית). אם אתה שואל אותי מה המילים אומרות, בייניש הולכת על קו הצהרתי חזק מאוד, ובתוכן המשפטי היא מבליעה את כל הכלים עבור הפרקליטות מדוע לא להגיש כתבי-אישום, ואת כל הכלים עבור בתי המשפט כדי לזכות הורים שהיכו ילד שחצה כביש באור אדום. אם תשים לב, היא אפילו לא אומרת שהמכה בטוסיק אסורה. היא שואלת את השאלה, ועונה משהו מתחמק מאוד: "אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים"; כל סניגור מתחיל יטען שהשופטת קבעה שרק מכות המסכנות את שלומם של הילדים הן אסורות. היא בפירוש נמנעה מלתת תשובה שלילית חד-משמעית אפילו בשאלה הזו. לעניין גבולות ההתערבות, ניתן בהחלט לקבוע שבית המשפט פעל כאן להנחלת ערך, ולו משום שההכרזות שהכריזה השופטת לא נדרשו כדי לפסוק בעניין שלפניה (שם, כאמור, היתה התעללות ממש). אני מקבל את הביקורת הנוגעת לעניין הזה. עם זאת, אני גם חושב שזהו אכן אחד מתפקידיו של בית המשפט. משום שמדובר באוכלוסיה חסרת ישע. ומשום שמדובר בערכים חברתיים יסודיים. ומשום שמדובר בנזק פסיכולוגי מוכח לילדים שאין ביכולתם להן על עצמם. ומשום שאנחנו חיים בחברה אלימה בסך הכל. להגיד שבכך יש חריגת בית המשפט מסמכותו זו הגזמה. הרי מי שתומך בענישה גופנית לקטינים ניסה את מזלו בכנסת, ונזרק מכל המדרגות (הכנסת דחתה הצעה להתיר ענישה גופנית). החוק אומר שאסור להרביץ; הכנסת מסרבת לשנות את החוק; בית המשפט, אמנם לקח על עצמו כובע מחנך, אבל אמר את אותו דבר בדיוק, ומה שהוא אומר נגזר ישירות מהתפקיד שלו בין רשויות השלטון: לפרש את החוקים לאור הערכים היסודיים של החברה. כאן, הוא אפילו לא היה צריך להרחיק לכת, הוא אפילו עולה בקנה אחד עם דעתו של הרוב בכנסת, ועם ההגנה על זכויות אזרחים חסרי-ישע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המשפט ''אין להתפשר...'' אני הבנתי כחלק מהטענה שיש לאסור כל סוג של ענישה גופנית, מכיוון שהיא גוררת תקיפה ואפילו התעללות. אם אכן כל כוונתה של השופטת היא לצאת כנגד תקיפת ילדים, אכן אין כלל מקום לדיון ציבורי כיוון שזהוא נושא מוסכם על כולם כפי שכתבת. אבל אני בספק ולו מהסיבה הפשוטה שלא השופטת, ולא אף אחד בשמה, נדעק להעמיד דברים על דיוקם ולסיים את כל הפולמוס. הצהרתה ''לעיתונות'' כפי שאתה מנתח, ובצדק, את פסק הדין - היתה דווקא כנגד המוסכם כלגיטימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא ניסוח גורף וקיצוני לעקרון מודרני ונכון, שהוא במסגרת הלגיטימיות של החלטות בתי המשפט. זה שאתה באופן אישי לא מרוצה מזה, זה מקסים, אבל לא רלוונטי. חינוך ילדים הוא בפירוש במסגרת הדברים שמותר למערכת המשפט להתערב בהם (אני-לא-יודע-כמה ילדים מוצאים מבתיהם, נשלחים לאומנה, מאומצים כנגד רצון הוריהם וכו', לפי מה שבתי המשפט חורצים שהם זכויותיהם). במסגרת הזו, בתי המשפט קובעים גם נורמות התנהגות כלפי ילדים. בית המשפט לא קבע שכל ילד חייב ללמוד פסנתר. בית המשפט קבע שאסור להרביץ להם, כי זה לא מחנך אותם; זה פוגע בנפשם, ובכבוד האדם שלהם. מותר להילחם על תפיסת העולם שלך, גם נגד בתי המשפט; מותר אפילו לבקש מהכנסת לשנות את החוק כך שהפסיקה תבוטל; אבל זה לא מוריד מהלגיטימיות של הפסיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כותב בוגר ואחראי צריך לדעת מתי להפסיק ומתי להגיד סליחה, לא קראתי את פסק הדין, סליחה, לא הבנתי מה אמר פסק הדין, סליחה, לא ידעתי שפסק הדין לא שינה מאום במצב המשפטי הנוהג במדינה וסליחה שלא הבנתי שתפקיד בית המשפט העליון הוא לא להוות חותמת למתן אסמכתאות לפסיקות נכונות של ערכאות נמוכות יותר. ככל שאתה ממשיך לענות, כך הביזיון רק גדל. עשה לזה סוף. סך הכל זה לא נורא, לכולנו יש ימים לא מוצלחים, אז יצא לך מאמר אחד מרושל, ובמקרה עבר כאן מישהו שגם מבין וגם לא היה מוכן להבליג. לא כולנו מבינים בהכל, ואם כל אחד היה מתבטא רק במה שהוא מבין, היה שקט מאוד בעולם, ויש לך זכות מלאה לכתוב על דברים שאתה לא מבין או לא יודע, אבל אם ''נתפסת'', סע הלאה, אל תתווכח סתם כדי לעסות את האגו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |