בתשובה לעוזי ו., 30/04/04 0:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כפי שכל תוספת דורשת הצדקה, כך גם אי-התנוונות. שרירים, ככל רקמה חיה, דורשים תחזוקה יקרה ופגיעים למחלות ומהווים בכך עומס נוסף על הגוף. לכן אגב הם מצטמקים די מהר כאשר אין אנו עושים בהם שימוש. מכאן שגם שרירי לסת גדולים הם עומס פיסיולוגי טעון הצדקה. מאחר ואבותינו הפרוטוהומינודים (כאחינו השמפנזים) היו אוכלי כל, די היה בשינוי סביבתי לא גדול - למשל עלייה זמנית, אך ארוכה דיה בכמות הטרף, כדי לבטל את היתרון שבבליסת עשב בעזרת לסתותיהם הגדולות. אותה עליה בכמות הטרף, שהעניקה אפשרות הנדסית להתפתחותם של מיטיבי דעת, היא שנתנה גם יתרון ליכולות התקשורת הנדרשות לציד משותף של מגוון סוגי טרף, יכולות הדורשות מוח מפותח. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הנה אפשרות למקרה דומה 1. אצל דג המערות המקסיקני התנוונו העיניים ב10,000 השנים האחרונות, יתכן שלשם שיפור יכולות רלוונטיות יותר, תוך שמירה על עומס תחזוקה מינימלי של הגוף. הוא פיתח תכונות 2 שסביר שגם היו עוזרות לבן דודו הרואה, אך כנראה שהיחס בין התועלת לעומס הנוסף עובר שם איזה סף מסויים אם מחברים את עומס העניים לעומס השיניים והמלתעות הגדולות יותר. אפשרות חליפית וסבירה פחות בעיני היא שאותו שוני בקוד הגנטי הדרוש לשם הגדלת השיניים, המלתעות ואולי גם בלוטות הטעם, מחייב גם היעלמות של העיניים. ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ 2 "לדג המערות העיוור יש מאפיינים נוספים הנבדלים מאלה של בן דודו הרואה - בלוטות טעם נוספות, מלתעות גדולות יותר ומספר גדול יותר של שיניים. כל אלה מעניקים לו יתרון בהשגת מזון בעלטה." |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |