בתשובה ליהונתן אורן, 08/05/04 16:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם זיכרוני והבנתי אינם מטעים אותי אז על פי קרל פופר בדיוק כך עובד מדע. המדע מתקדם בסידרה של 'שקרים נועזים'. אנשים מציעים תאוריות ואחרים מנסים לסתור אותן. תאוריה שמצליחה לעמוד בנסיונות הפרכה מבססת את מעמדה ותאוריות בנות צומחות ממנה. בבוא היום תאוריה טובה ממנה מחליפה אותה. אם זה מזכיר לך את האבולוציה של דארווין זה לא במקרה. אם אתה רוצה לקרוא על הנושא קצת יותר בשפה שגם אני הבנתי אתה מוזמן להציץ במאמר הנפלא של אהרון קנטורוביץ בגלילאו 43, ינואר פברואר 2001 "יצירתיות עיוורת". אני רק אזכיר שוב שאנחנו מדברים על הוכחה באמצעות תצפית (ניסוי) ולא על הוכחה תאורטית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא שזה כזה חשוב, אבל אישוש הוא חלק מאינדוקציה. ז''א, ככל שתמצא יותר תופעות שתואמות את ההיפותזה או התיאוריה שלך, כך התיאוריה תהיה ''מאוששת'' יותר, או ''נכונה יותר''. פופר מציע לא להסתמך על אינדוקציה, אלא על דדוקציה (ז''א, גוזרים מסקנת-בחינה מתיאוריה, ואם היא נמצאת כשקרית אז ע''י מודוס טולנס התיאוריה כולה שקרית), ולכן הוא פוסל את השימוש במושג ה''אישוש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה רצית לומר. אני אשמח אם תסביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי לומר שבתגובה שלך (תגובה 217088) ערבבת (אולי בהיסח הדעת) בין שתי תורות שונות של תיאור המדע. שתיהן מנסות להסביר כיצד אנחנו בוחרים איזה הסבר, מבין ההסברים שאפשר לחשוב עליהן, הוא הנכון. תורה אחת היא תיאוריית האישוש. לפי התורה הזאת, המדען מנסח היפותזות במטרה להפוך אותן לחוקים כלליים. הדרך להפוך אותן לחוקים כאלה, היא להציע להן תמיכה – "אישוש". הדרך לעשות את זה, היא לגזור מההיפותזות מסקנות-בחינה, שהיא משפט שמקיים את היחס: אם ההיפותזה נכונה אזי מסקנת-הבחינה נכונה. מסקנות בחינה שונות יכולות להיגזר מאותה היפותזה, וככל שיהיו לך יותר מסקנות-בחינה אמיתיות, כך ההיפותזה תהיה "מאוששת" יותר, ויהיו לנו יותר סיבות להאמין שהיא נכונה. כמו שכתבת, אי-אפשר להוכיח כך אמיתות של היפותזה (או תיאוריה), אלא רק לאשש אותה. הבעיה אף יותר חמורה: לא רק שאי-אפשר לאמת תיאוריות, אלא שגם אי-אפשר לדחות תיאוריות. אנחנו יכולים לחשוב על שתי היפותזות מתחרות, שמסבירות אותו סוג של תופעות, ושכל אחת מהן מאוששת במידה כזאת או אחרת. לא ברור מדוע נעדיף אחת על השנייה. לא ברור גם מתי ועל-סמך מה נחליט שאנחנו מוותרים על היפותזה כהסבר לתופעה. תורה אחרת היא תורת ההפרכה של פופר. הוא ניסה להתגבר על הבעיות שמציבה תורת האישוש, והציע את קריטריון ההפרכה: כמו בתורת האישוש, אנחנו מעמידים היפותזה וגוזרים ממנה מסקנות-בחינה, אבל אנחנו לא מנסים לאשש אותה. דהיינו, אין ערך למספר מסקנות-הבחינה שנגזרו מההיפותזה ונתגלו כאמיתיות. במקום זאת, כשיש לנו התלבטות בין היפותזות מתחרות להסבר של אותה תופעה, אנחנו מנסים "להפריך" אותן. ברגע שמסקנת-בחינה שנגזרה מהיפותזה נמצאה כשקרית, ההיפותזה כולה שקרית, ואנחנו מחליטים שהיפותזה אחרת נכונה (לא על סמך ראיות, רק בגלל שמתחרתה נפסלה), עד שגם היא תופרך וחוזר חלילה. תיאור זה גורר כל מיני נקודות מעניינות. למשל, היחס בין היפותזות שונות צריך להיות יחס של סתירה, כי לולא זאת לא היינו יכולים ליצור מבחנים מכריעים ביניהן. עם זאת, ההיפותזה החדשה מכילה את ההיפותזה הקודמת כקירוב, במובן זה שהניבויים של ההיפותזה הישנה עשויים להיות תקפים ברובם (כמובן ללא אלה ששימשו להפרכתה). (אבל לתיאור של פופר יש גם בעיות קשות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מצטער על השאלה המאוחרת) לא ברור לי איך פופר מטפל בבעייה המתבקשת של אמירות סטייל "אלוהים ברא הכל. לא מסכים? תוכיח שאלוהים לא קיים" - דרישה שהתיאוריות יהיו אפשריות לסתירה אמפירית? (ואז אפשר להגיד משהו כמו "אין בעייה. התיאוריה שלי גורסת שאלוהים גר במרכז השמש. אתם יכולים להפריך את זה בקלות אם תגלו מה בדיוק יש במרכז השמש ע"י צילום ישיר") או אולי התער של אוקהאם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אין על מה להצטער). קריטריון ההפרכה משמש גם כקריטריון תיחום - בין מדע לבין לא-מדע. האמירה הראשונה שהצגת תיחשב כנראה ל"ללא-מדע" כי אין דרך להפריך אותה. זה לא עושה אותה לחסרת-משמעות (פופר אינו פוזיטיביסט לוגי), אלא רק ללא-מדעית. האמירה השנייה שאתה מציג מעניינת יותר. אם ננסח את השאלה במושגים כלליים, היא: יש לנו מספר תורות מתחרות שלא הופרכו. כיצד נדע איזו מהן נכונה? המושג שפופר משתמש בו הוא "קורובורציה של תיאוריה", שהיא דו"ח מעריך של ביצועי העבר של התיאוריה, אבל לא אומרת דבר לגבי העתיד. במילים אחרות, היא לא מבטאת שום יחס לערך-האמת של התיאוריה, אלא יחס כלפי מבחנים שונים שהעברנו אותה. ההעדפה שלנו של תיאוריות בעלות דרגת קורובורציה גבוהה היא העדפה פרגמטית בלבד (שפופר עומל להראות שהיא רציונאלית). החלק המעניין כאן, הוא שפופר בונה את רעיון הקורובורציה בצורה הפוכה לתורת האישוש ולתער של אוקהם: אנחנו לא אמורים להעדיף את ההיפותזה הסבירה והפשוטה יותר. ההיפך, ככל שתורה היא פחות-סבירה, כך עולה בעיקרון התוכן האינפורמטיבי שאנחנו יכולים להוציא ממנה - אפשר לגזור ממנה יותר טענות שיוכלו להיות מופרכות. לכן דרגת הקורובורציה שלה יכולה להיות גבוהה יותר (כמובן, בתנאי שהיא לא הסבר אד-הוק. הקריטריון של פופר לאד-הוק: הסברים אשר אינם בחינים באופן בלתי-תלוי בתופעה אותה יש להסביר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן,לעיקרון ההפרכה הפופריאני חשיבות עצומה בעיניי,האם תוכל לרענן ידיעותי בשאלה בדבר הביקורות שהופנו כלפיי הצבת עקרון ההפרכה הפופריאני בלבו של כל מחקר? תודה.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי לך לקרוא את תומס קון ואת פייראבנד, שסיכם שבמדע anything goes. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה. הבעיה היא שאצל פופר יש הבחנה מוחלטת בין תיאוריה ותצפית. משפטי תצפית משקפים עובדות אטומיסטיות, והתצפית אינה תלויה בתיאוריה. זהו הדבר שמאפשר להעמיד תיאוריה לבחינה מול העובדות בעולם וליצור מבחן מכריע – כך ש"העולם בוחר את התיאוריה" באמצעות הפרכת התיאוריות הלא נכונות: מהתיאוריה גוזרים מסקנות-בחינה, ואם אין הלימות בינן לבין מצב הדברים בעולם, התיאוריה נסתרה. השקפה זאת מאפשרת לו ליצור דיכוטומיה בין תיאוריות מדעיות ושאינן מדעיות על-בסיס עקרון ההפרכה, ולדבר על הצדקת המדע במונחים לוגיים בלבד. למה זאת בעיה? 1. קריטריון התיחום מבחין בין תורה מדעית ותורה לא מדעית. לפיו, תורה מדעית היא תורה שניתן לגזור ממנה מסקנות בחינה ששלילתן תגרור את הפרכתה של התורה. הבעיה בקריטריון זה היא שהוא מתעלם מנושא ההיפותזות החיצוניות. המונח "היפותזות חיצוניות" מבטא את ההנחות, לבד מההנחה הנבחנת, שמשמשות אותנו כדי לבחון את מסקנת-הבחינה. אנחנו תמיד משתמשים בהנחות נוספות כדי לבחון את מסקנת-הבחינה שלנו (טבע החומר, החושים, כללים פיזיקליים וכו'). כל בחינה כרוכה בבחינת ההיפותזה הנבחנת ועוד סך כל ההיפותזות החיצוניות. לכן, אי-אפשר לבחון אף מסקנת-בחינה בנפרד, ומכאן, ש*בעיקרון* שום תיאוריה לא תהיה בחינה וממילא לא תהיה בידינו אף תיאוריה מדעית. 2. פופר טוען שיש יחס של סתירה בין תיאוריות (שבאות להסביר את אותן תופעות או שיש חפיפה בין חלק מהתופעות שהן מסבירות). לכן, אפשר ליצור מבחנים מכריעים ביניהן. התיאוריה שתיוותר מהמבחן המכריע תהיה התיאוריה האמינה ביותר. הבעיה ברעיון המבחנים המכריעים הוא האפשרות ליצור היפותזות אד-הוק. היפותזות אד-הוק מסתמכות על היפותזות חיצוניות, ותולות את שלילתה של מסקנת-הבחינה באחת מהן. כך היפותזת אד-הוק מצליחות להגן על התיאוריה מהפרכה. אנחנו לא יודעים מתי היפותזה היא "אד-הוק" ומתי היא נכונה. לכן, מבחנים מכריעים אינם אפשריים באמת. 3. "פתרונו" של פופר לבעיית האינדוקציה מתבטא בדרך שבה הוא קושר חוקים אוניברסליים לטענות פרטיות. הוא מציע את דרך ההפרכה, ששונה מדרך האישוש, לתת תוקף לטענות. הבעיה שנוצרת כאן, היא שלא ברור באיזה מובן לתיאוריות שהועדפו יש תוקף רק בגלל שלא הפרכנו אותן עדיין ושתיאוריות קודמות הופרכו. הבעייתיות אף מחמירה אם נתבונן בטענה לפיה המדע מתקדם אל האמת. אמנם, ככל שתיאוריה מאוחרת יותר, כך היא מסבירה יותר תופעות בעולם (כי היא מסבירה את התופעות שהסבירה התיאוריה הקודמת, וכן את התופעות שהקודמת לא הצליחה להסביר), אך הדבר לא מבטיח יותר "אמיתות" של התיאוריה החדשה. למעשה, מאחר שלפי פופר תיאוריות שונות הן סותרות, אפשר אף לומר שתיאוריה חדשה תבטיח את אי-האמיתות של הישנה, ולכן לא-ברור באיזה אופן אנו מתקדמים לקראת תיאוריות מדעיות שהן "אמיתיות". כל זה, לפני שנכנסתי לביקורות של קון או של פייראבנד שערן הזכיר, אבל הן מבוססות על הנחות מסוג שונה לגמרי. את פופר אפשר לתקוף ולבקר גם מתוך ההנחות שלו עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה נוספת לגביי העומד מאחוריי המדע- GERRING.J מציין בספרו 16 קריטריונים פורמלים חשובים להערכת תיאורים סיבתיים,בינהם: ניסוח בצורה הניתנת להפרכה(specification( דיוקPRECISION הכללה BREADTH אוכ' ברורה\רלוונטית BOUNDEDNESS עוצמת הקשר COMPLETENESS טיעון ממצא PARSIMONY טיעון המסביר משמעותית משתנה מכריע PRIORITY עצמאות המשתנה INDEPENDENCE הסבר מציאותי טיעון אינטליגנטי רלוונטיות חדשניות INNOVATION טיעון מובן והשוואתי במהלך דיון נשאלנו ע"י המרצה מהם לדעתנו 5 הקריטריונים החשובים,שאלה הנראית לי על פניה מוזרה משהו,האם ניתן לקבוע מהם הקריטריונים החשובים להערכת תיאורים סיבתיים,במידה וכן,מה לדעתך הם הקריטריונים החשובים ביותר?? ,כיצד ניתן לנמק ולטעון כי הם חשובים יותר מאחרים? תודה על התשובה המאלפת בנוגע לפופר(הנפלא בעיניי..)אני לא בטוח שאני מבין מה הגישה שלו כלפיי מחקר אינדוקטיבי,מדוע הוא פוסל מחקר כזה. ומה ביקורת מצדדי האינדוקציה כנגד עקרון ההפרכה שלו. תודה(הארת את עיניי לגביי הביקורות כלפיו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, אני לא מכיר את אוסף הקריטריונים הפורמליים שהבאת ואני לא מצליח להבין את משמעותם. איזה שיעור זה? בכל מקרה, אין הסכמה בין ההוגים מהם הקריטריונים החשובים להערכת תיאורים סיבתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ינסה לחדד את השאלה בקשר לטיעונים הסיבתיים: בבצענו מחקר אקדמי,מה הכי חשוב שיהיה? קשר בין שני משתנים המראה על סיבתיות\מחקר העונה על שאלה חדשנית\עוצמת קשר מובהקת וכו? לגביי יחסו של פופר לאינדוקציה,מדוע הוא פוסל אותה ומה הביקורת של תומכי האינדוקציה על עיקרון ההפרכה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מותר להתערב?) אני חושב שזה תלוי באיזה תחום המחקר. בגדול מדברים על שלושה תחומי אימות: (1) פנימי שתחום במחקר הוא על אמינות המשתנים, הקשר ביניהם ואם ישנם משתנים סמוים שונים, (2) חיצוני בין מחקרים שונים במסגרת התוכנית הכללית, ו (3) מבני(?) שמדבר על הקשר בין התאוריה ושיטות המחקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע את התשובה לשאלה הראשונה שלך, ולמיטב ידיעתי אף אחד לא יודע אותה. בפילוסופיה של המדע אחד הדברים שהוגים מנסים להבין הוא מדוע הועדף הסבר א' על הסבר ב' ולמצוא קריטריונים נורמטיביים להעדפות הללו. בינתיים, יש להם הרבה רעיונות טובים והסברים חלקיים - כאלה שמסבירים מקרים ספציפיים או שדה מסוים של מקרים, אבל אף אחד לא הצליח להגיע לקריטריונים מוסכמים ככלל, ויכול להיות - כמו שערן הביא כמה הודעות מעלינו - שבמדע anything goes. בנוגע לפופר. לפופר יש כמה סיבות לפסול את האינדוקציה. בקצרה: (1) מבחינה לוגית: אינדוקציה היסק לא תקף, כי המסקנה לא נובעת מההנחות (במסקנה יש יותר מידע מאשר בהנחות). (2) מבחינה פסיכולוגית: דיוויד יום טען שאינדוקציה אולי לא תקפה לוגית, אבל מדובר על "הרגל": הרגלינו להאמין בחוקים הוא תוצאה של הישנות תכופה – של צפייה חוזרת ונשנית בכך שדברים קורים באותו אופן. פופר פוסל את הטענה הזאת בגלל שתי סיבות: ראשית, מאורעות אף פעם לא זהים. מבחינה פסיכולוגית, כדי להגיב על סיטואציות כאילו היו שקולות זו לזו, עלינו לתפוס אותם כדומות, לפרש אותן כהישנויות. ממילא הבסיס לחוקים צריך להיות קודם לאינדוקציה ומצוי כבר בתפיסה. שנית, מבחינה לוגית, מאורעות הם הישנויות רק מנקודת ראות מסוימת. היבטים מסוימים במאורעות הם דומים, וכדי להתייחס אליהם כדומים, חייבת להיות נקודת מבט קודמת, אשר לגביה הם אכן דומים. נקודת השקפה זאת לא יכולה להילמד על בסיס חזרה, שהרי היא קודמת לחזרה ויוצרת אותה. מכאן, שכל לימוד דורש חוקיות קודמת לו, שאינה תוצאה של תהליך לימוד אינדוקטיבי. (בכך פופר הוא קאנטיאני מוחלט). יש עוד כמה סיבות, אבל אני לא זוכר אותן כרגע. בנוגע לביקורת של תומכי האינדוקציה, אני חושב ש תגובה 370573 שלי כיסתה את רובה (לפחות את זאת שאני מכיר). כמובן שפופר עונה להם, והם עונים לו וחוזר חלילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם פופר שולל גם אינדוקציה מתמטית? והאם שלילת האינדוקציה באופן שהיצגת איננה אומרת גם שלילת הדדוקציה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שלילת הדדוקציה? דדוקציה היא היסק תקף. לא מכיר אינדוקציה מתמטית, לצערי. האם היא היסק לא תקף? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי על דדוקציה כי נראה לי שברוב המקרים ההנחות שלה בנויות על סוג מסוים של אינדוקציה, גם אם איננו מודע. למשל, אם אתה מסיק שמישהו מידידיך הוא בן תמותה, משום שכל בני האדם הם כאלה - אזי על מה בנויה ההנחה שכל בני האדם הם כאלה? לא על אינדוקציה? אינדוקציה מתמטית, למיטב הבנתי, היא תקפה בהחלט. לכן תהיתי אם פופר לא התייחס אליה בנפרד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי פופר - לא. טענה כמו "כל בני האדם הם בני תמותה" לא בנויה על אינדוקציה, אלא זאת השערה שאנחנו מעלים ואז מנסים להפריך. המקור להשערה הוא מורכב: כדי שתהיה השערה, אנחנו צריכים שתתעורר "בעיה" שההשערה מנסה לענות עליה. בעיה נוצרת רק על סמך נקודת ראות קודמת וביחס אליה, רק כשקיים פער מסוים בין הציפיות לבין המתממש בפועל. לכן, הבסיס לכל ניסיון הוא ציפייה מסוימת. הגישה כלפי המציאות היא תמיד אקטיבית – תמיד מחפשים דבר מה במציאות. הציפיות הראשוניות הן מולדות, ומעבר לזה אנחנו מקבלים ציפיות מהתרבות. מה שכל אחד עושה כדי להבין את העולם מסביבו הוא פעילות מתמדת של יצירת היפותזות, הפרכתן וחוזר חלילה. זאת לא פעילות של התבוננות בעולם והיסק לוגי של כללים באמצעות אינדוקציה, אלא של ניסיון להתאים השערות שמקורן מולד או תרבותי למה שאנחנו קולטים מהעולם. בהחלט יכול להיות שפופר התייחס לאינדוקציה מתמטית. הוא עסק בהמון נושאים. לצערי, אני מכיר רק כמה מאמרים שלו, כך שאני כנראה לא האדם המתאים לענות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את הפסקה הראשונה. אפשר דוגמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניקח את "כל בני האדם הם בני תמותה". איך אנחנו מגיעים לזה? תומכי האינדוקציה יגידו שאנחנו רואים מסביבנו שאדם מת, ואח"כ עוד אדם מת ואח"כ עוד אחד. מכאן, אנחנו מסיקים באמצעות אינדוקציה שכל בני האדם הם בני תמותה. להסבר הזה יש שתי בעיות מרכזיות. ראשית, זהו היסק לא תקף. מכך שראינו X בני-אדם מתים אנחנו לא יכולים להגיע למסקנה שכל בני האדם הם בני-תמותה. יכול להיות שזאת "הכללה מקרית", ורק האנשים שידוע לנו שמתו עד היום הם בני תמותה. שנית, כמו שכתבתי בתגובה 370616 לא ברור על איזה בסיס אנחנו מבצעים הכללות. אם צורת ההסקה היא מהמציאות אל ההיפותזה באמצעות הלוגיקה או ההרגל בלבד, איך אנחנו מגיעים להיפותזה הזאת מלכתחילה. פופר מציע לנו דרך אחרת. ההיפותזה לא נוצרת מהתבוננות ישירה במציאות והכללות. קודם כל צריכה להיות "ציפייה". במקרה הזה, אנחנו מצפים - כתוצאה מתכונות מולדות - שעצם יתמיד בקיומו כפי שהוא. כשאדם מסביבנו מת, נוצרת "בעיה": הציפיות שלנו לא מתאימות למציאות. כשהציפיות לא מתאימות למציאות, אנחנו מחפשים באופן אקטיבי פתרון. אנחנו מעלים השערה שמקורה במבנה האנושי שלנו ובתרבות: "כל בני האדם הם בני תמותה". ברגע שנמצא מקרה אחד שלא תואם את ההשערה (למשל, אדם שלא מת לעולם), הטענה תופרך. כל זמן שלא מצאנו מקרה כזה, אנחנו ממשיכים להחזיק בטענה הזאת, כי זאת הפעילות הרציונאלית ביותר מצדנו. הרעיון המרכזי כאן הוא שההשערה לא באה מהתבוננות במציאות והכללה על-סמך המקרים שראינו, אלא מגורמים מולדים ותרבותיים. ברגע שהעלנו השערה יצרנו "ציפייה" חדשה, שיכולה בתורה להיות מופרכת וליצור "בעיה" שתחייב אותנו לחפש השערה אחרת. כך פופר מנסה לפתור הן את בעיית הצדקת האמונות שלנו בלי אינדוקציה שהיא לא תקפה, והן את הבעיה של מקור ההכללות שלנו: מה מקור ההשערות שלנו אם המקור לא יכול להיות לוגיקה ולא יכול להיות הרגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא פספסתי כאן משהו, ה"פתרון" הזה של פופאר לא פותר שום דבר. מדוע ההשערה האולי-מולדת הזאת אמורה להיות תקפה יותר מאינדוקציה? ומדוע, למשל, שנצפה שעצם ימשיך בקיומו? ואם אנו מצפים לכך - איך זה שברגע שמצאנו "הפרכה לציפייה" - מיד אנחנו מכלילים על ההיפך ממנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. אני פשוט לא מסביר טוב. הפתרון של פופר לא נובע ממושג ה''תקפות'', אלא ממושג ה''רציונאליות''. לפופר יש שתי קבוצות התייחסות מרכזיות בכתיבה שלו. מצד אחד, תיאוריות שלדעתו אינן מדעיות ומנסות לנכס לעצמן מדעיות כמו המרקסיזם או הפסיכואנליזה. מצד שני, ויטגנשטיין והפוזיטיביסטים הלוגיים. ההתקפה שלו על מושג התקפות היא התקפה עליהם. הפוזיטיביסטים ניסו ליצור תמונת-עולם שמבוססת על צירוף של רשמי-חושים שמשוקפים באמצעות טענות בשפה ועל הלוגיקה בלבד, כך שיהיה אפשר להצדיק את תמונת העולם הזאת באמצעים לוגיים, ולדבר על ''תקפות''. פופר טוען שזה ניסיון נואל. הסיבה לקבל את טענות המדע אינה תקפותן, אלא הרציונאליות שטמונה בתהליך החקירה כפי שהוא מתאר אותו. לפיו, האמנה שהיא תוצאה של תהליך רציונאלי היא רציונאלית. השאלה מדוע שנצפה שעצם ימשיך בקיומו היא שאלה שפופר לא ממש עסק בה (למרות שהוא התחיל כל מיני כיוונים בעניין). הוגים מאוחרים יותר כמו קוויין או גודמן מציעים לנו את התורה האבולוציונית כדי להסביר את הציפיות הבסיסיות שלנו. וכמובן - יש את המיתוסים החברתיים ואת הכשרתו של המדען שרלוונטיות להעלאת היפותזות. פופר (אולי עם פירס) גם פתח את המחקר על מקומה של ההיסטוריה במדע ושל הקונטקסט החברתי של המדען. ברגע שמצאנו ''הפרכה לציפייה'' אנחנו לא מכלילים על ההיפך ממנה, אלא מסיקים שההשערה שהחזקנו בה אינה נכונה ומחפשים השערה חדשה. נכון שחייב להיות יחס של סתירה בניבויים של שתי ההשערות (אחרת לא נוכל להסביר את ההפרכה לציפייה שקיבלנו), אבל הן לא חייבות להיות ''הפוכות''. במקרה, במקרה שעסקנו בו (''כל בני האדם הם בני תמותה'') ההשערות הן מנוגדות, אבל זה לא חייב להיות ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מובן אינדוקציה מתמטית היא "תקפה בהחלט"? למיטב הבנתי, היא תקפה (עבורך) אם אתה אומר שהיא תקפה. אתה לא חייב לקבל את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא תקפה במסגרת כללי המשחק שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא-היא כללי המשחק. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |