|
"פצצת סוכר"? אני?? [תראי, עכשיו גרמת לי לקבל לראשונה את הודעת המתלהם! עכשיו, מה אכפת לי - !!] יכולתי לכתוב "סוכר לפי הטעם", אבל מהנסיון שלי הסלט שלי בלי סוכר הוא ממש חמוץ. זה כמובן תלוי כמה שמים מארבעת הפירות שחיברתי ב-ו/או; הם היחידים הבאמת מתוקים. התמר עוד יותר, כמובן; אבל שמים מעט ממנו. לעומתם, גם התפוז, גם הלימון וגם הדובדבן חמצמצים. אצלך, בוודאי שלא צריך סוכר: חוץ מתפוז, הכל מתוק ממש (הקיוי - תלוי בבשלות. עדיף לא בשל עד הסוף, גם כדי שישמור על הצורה).
כמובן שצריך ניגוד של מתוקים וחמוצים, וגם של מרקמים חלקים (אפרסק בשל, מנגו) עם פריכים - הפריכות שאני אוהב היא של הפומלה, או האננס, או בלית ברירה, אפרסק קשה. הפריכות צריכה להיות חלקה; תפוח, לא כל שכן אדום, הוא בעייתי בגלל המרקם המחוספס.
וגם חשוב שיהיה מגוון צבעים: הרוב מן הסתם יהיה כתום-צהוב, ולכן צריך לנקד אותו באדום (דובדבנים), חום (תמרים) וירוק (קיוי, נענע).
כן, אמא אמרה לי שהויטמינים בקליפה. עד שלב מאוחר מדי בחיי, אחרי שהייתי מקלף תפוז - רגע, בימינו הסיפור הזה כבר לא ברור. היום כשמקלפים תפוז, יורדת כל הקליפה העבה, ונשארים פלחים די נקיים. פעם היינו מורידים את הקליפה החיצונית, ואז היתה נשארת הרבה קליפה לבנה. היו שהיו מקלפים גם אותה באדיקות וברוב עמל, והיו שהיו אוכלים את התפוז איתה. אני הייתי מקלף אותה באדיקות וברוב עמל - ואז אוכל אותה, בשביל הויטמינים, וכדי שאני ארגיש שהרווחתי את החלק הטעים של התפוז.
אז עד היום יש לי דחף פסיכולוגי, כשאני מקלף את האפרסק לסלט פירות, לאכול מייד את הקליפה. אבל אם לעזוב את הפסיכוזות שלי בצד - מי שאוכל סלט פירות כל יום, שישאיר את הקליפה. מה שאני תיארתי הוא ממילא מפרך מדי להכנה שלא לאירועים חגיגיים.
|
|