|
לפי תחושתי הם אירים, ולכן זו "אירופה אחרת".
מזכיר לי חברה יקרה, גרמניה ממשפחה ברלינאית ותיקה (לא יהודית). אחרי שנתיים של היכרות בערך אזרתי אומץ ושאלתי אותה איפה סבתא שלה היתה בשואה. מדובר בסבתא "קולית" שמתעקשת להגיע למופעי פאנק של הנכד שלה ולבשל לכל החברים של הנכדים.
"כן", אמרה חברה שלי, "באמת איפה היא היתה? אף פעם אנחנו לא יודעים את זה. שאלנו אותה והיא רק סיפרה שסבא התגייס לצבא והיא נשארה בברלין. היא לא מספרת כלום על השנים עד שהוא חזר".
ומשהו אישי - בשנים האחרונות בימי השואה אני מתאמצת ומצליחה לא להיכנס לעניין, לא לראות את התוכניות, לא להיות מעורבת רגשית. אולי זה קשור לעודפים גדולים של חינוך שואתי שקיבלתי בבית הספר 1. השנה - היום - איחרתי לישון, התעוררתי מהצפירה וזינקתי על רגלי. לעמוד כשאני בבית לבד? לא, אין צורך. המשכתי להתחמק והעדפתי להתעלם משך חצי יום, עד שבצהריים נפל לידי גיליון "ידיעות" ובו התכנים המוכרים.
הגוש בגרון לא עוזב אותי מאז. והמחשבות התקדרו. ראשית צצה התהייה - איך זה היה יכול לקרות, כל זה? אחר כך מגיע הרעיון ש"צריך לעשות משהו", אבל לא ברור מה. צריך לאסוף עדויות של ניצולים! אבל כבר עושים את זה שנים. צריך שכולם יידעו מה קרה! כן.
אחר כך מתחזקת התפיסה האינסטינקטיבית (שבמקורה היא לא פוליטית) שהיהודים צריכים להגן על עצמם, אקטיבית (והיא מיתרגמת למונחים פוליטיים עכשוויים, וגם לזלזול קל בסבל של עמים שכנים. תפיסה הרבה יותר ימנית ממה שנהוג אצלי בד"כ, משהו שיותר מתאים ללימור לבנת). ולבסוף דופק על הדלת רעיון ותיק נוסף: אין אפשרות להתחמק מההוויה היהודית. נזכרתי באנשים פה שכתבו בנחרצות שהם לא מגדירים את עצמם כיהודים, וחשבתי שהגישה הזו לא תחזיק מעמד אפילו שנייה מול התפרצות אנטישמית.
1 בתערוכה השנתית שהציגו לנו, גולת הכותרת היתה סבון אפרפר מרובע, ולידו הכתובת "פעם הייתי בן אדם". אמרו לנו שמנהל בית הספר המיתולוגי השיג אותו בדרכים לא דרכים. לפני זמן מה מישהו אמר לי שזה בטח היה סתם סבון פשוט, שהביאו לנו לצורך הדגמה. לא יודעת מה לחשוב על זה.
|
|