|
||||
|
||||
לא למחוץ, לא לכתוש, ולא לטרנספר. אף אחד לא הולך לשום מקום. ובגלל זה, בגלל שכולנו נישארים כאן, עדיף שלא להוסיף לחשבון הדמים שלא לצורך. כדי שאולי פעם, בעוד 50, או בעוד 100 שנה, גם נוכל לעשות איתם שלום. היפרדות חד-צדדית זה רעיון טוב, לבינתיים. וההכרזה של בוש מאתמול, למרות שהיא כמעט ולא נותנת שום דבר ממשי מעבר למה שכבר הושג בהזדמנויות קודמות, היא בכל זאת זאת הכרזה חשובה כי היא מאפשרת ליפות מעט את הנסיגה מעזה כך שלא תיראה יותר מדי כמו ניצחון לפלסטינים (שזה בדיוק מה שהיא), ובכך אולי תימנע, או תמותן במשהו, פעילות פלסטינית של "יופי, ועכשיו בואו נגרש אתכם עוד קצת". |
|
||||
|
||||
"כדי שאולי פעם, בעוד 50, או בעוד 100 שנה, גם נוכל לעשות איתם שלום". זו בדיוק, אבל בדיוק, הבעייה שלנו. כאשר נפנים שבעתיד הנראה לעין לא ייכון 'שלום' בינינו ובין הערבים - תשקוט הארץ מדי פעם בפעם. |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהתכוונת לכתוב "...לא ייכון שלום..." בלי מרכאות, כי 'שלום' עם מרכאות דווקא יכול להיכון, לא? |
|
||||
|
||||
התכוונתי לומר באמצעות המרכאות, שהשאלה אם ייכון פה שלום תלויה גם בהגדרת השלום. כך - למשל - יש הסבורים, ששורר שלום בינינו ובין מצרים וירדן. איני שותף להם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |