בתשובה לג. שמעון, 16/04/01 2:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כנפיו וגופו של רכב החלל האמריקאי בחלקן הקדמי מצופות לבני בידוד שתפקידן להגן על החללית מפני החום החרב שמתפתח עם כניסתה חזרה לאטמוספירה. הלבנים האלה בנויות מחומר כזה שבהתחממו הוא פשוט נשרף ונאכל. הן מתכלות אט אט תוך כדי התקדמות החללית בתוך האטמוספירה, אך את תפקידן הן ממלאות היטב, כי המערכת הזאת מתוכננת כך שבהסתיים השלב המסוכן הזה בטיסה עדיין נשאן מהן משהו. לקראת הטיסה הבאה פשוט מחליפים אותן באחרות. זה פתרון טכנולוגי מבריק לבעיה. במקום להילחם בתופעה, לנסות לפתח חומרים יקרים שיצליחו לעמוד בטמפרטורה הגבוהה פשוט משלימים עמה, וניתן לראות בעולם הטכנולוגי לא פעם צורת פתרון כזאת. קשה לי להסכים עם חלק ממדבריך באופן שבו אתה מתאר את אירועי השנים האחרונות. שנות ביצוע הסכם אוסלו היו בחלקן באמת שקטות יחסית, אבל בחלקן האחר שברו שיאים בעוצמת הטרור, וממש השליטו חוסר ביטחון באוכלוסייה. אסור לשכוח זאת. המנגנון ששמר על השקט באותם חלקי זמן בהם הוא נשמר היה ההמצאה של נתניהו: "יתנו יקבלו. לא יתנו לא יקבלו." שטחי המולדת המתכלים, שלא כלבני הבידוד בחללית לא היה להם תחליף, ולא היה מהם מלאי בלתי מוגבל. הפלשתינים רצו בשטחים וכאשר העמידו את העניין כך שללא שקט לא יקבלו אותם, השתדלו לשמור עליו. מעניין שלמרות שבסוף שלטון ממשלת נתניהו לא מומשו הסכמי וואי ולא נמסר לפלשתינים דבר, דווקא אז הגיע השקט לשיאו. ברק, לאחר פסגת שרם מימש את כל מה שהוסכם בוואי. מבחינת התחייבויות ישראל נשארה אך הפעימה השלישית אבל על עניין זה הייתה הסכמה בינינו ובין האמריקאים שמדובר בלא יותר מאחוז אחד. (זכור לי שבתקופת ההקפאה שתיארתי, אמר טומי לפיד שהיה אז כוכב טלויזייה, שאם לא נקיים בדקדקנות את "הפעימות" תפרוץ אלימות. אני כתבתי לו אז שהאלימות תפרוץ דווקא אחרי שהפעימות האלה יתממשו ולא עיכובן הוא זה שיגרום לכך, וכך אכן היה.) וכאשר נגמר מלאי "אבני הבידוד" שאלת פריצה האלימות הייתה רק עניין של זמן ועיתוי מתאים. לברק לא נותר דבר כדי להזין את השקט. בזמנו הוא ניסה להשתמש באבו דיס כבאבן בידוד, אבל האבן הזאת הייתה קטנה ועלובה, והפלשתינים, כזכור, צחקו לו בפנים. טעות טרגית היא לחשוב שהתעקשותו של ברק על הסכמי קבע או שביקור שרון בהר הבית קבעו משהו מהותי. הם אולי קבעו משהו בלוח הזמנים בממדים של ימים או חודשים ספורים, אבל לא יותר מכך. קשה לי להבין איך גם אתה נתפש לצורת החשיבה עליה דברתי במאמרי, כאילו פרט קטן כזה או אחר קובע את המהלכים הגדולים, ואני ממש מצר על כך. מהומות אבו דיס היוו ניסיון ראשון של הפלשתינים להדליק את האלימות. הן פרצו ללא כל סיבה ישירה. אריק לא ביקר בהר הבית וברק לא הכריח אותם לעשות שלום. פשוט הגיעה עת האלימות. המהומות האלה היו יכולות להתפתח למשהו כמו שהיה במהומות מנהרת הכותל או אפילו לממדים של היום. אני מניח שצה"ל הסיק מסקנות ממהומות מנהרת הכותל ובנה מנגנון תגובה למקרה שערפאת ינסה להצית אש בדרך זו, ולכן האש לא "תפשה", ולערפאת נדרש זמן כדי לבנות תוכנית מוצלחת יותר להצתת האלימות. הדבר דומה להצתת אש באמצאות גפרורים. במערכת האנושית עליה חולש ערפאת, לפעמים גפרור אחד לא מספיק, ודרושים מספר ניסיונות. כך בדיוק היה גם לפני פרוץ מהומות מנהרת הכותל. ערפאת ניסה להצית את האש באמצעות הפגנה בקשר להריסת בתים לא חוקיים ולא הצליח. כפי שכולנו זוכרים הניסיון השני צלח. אנו נמצאים בתוך מצב שהיה צפוי וידוע מראש. שימוש באבני בדוד מתכלים יכול להצליח רק כאשר מהותם היא כזאת שאפשר ליצרן בצורה שוטפת ככל שיידרש. לשטחי מולדת אין התכונה הזאת. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |