בתשובה לאסתי, 29/03/04 21:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
I dunno, Esti, I still have pretty strong sad memories of the days after the murder, and the expression you used made me feel very uncomfortable.
|
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי אם דרכתי לך על מקומות כואבים. לא לכך התכוונתי. לי עצמי ברור מאוד מה ניסיתי להגיד, אבל נראה לי שכל נסיון להבהיר לכואבים את כוונתי רק יחמיר את המצב. אז קבלי התנצלות, ובואי נחתום פה את עניין רבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין מה ניסית להגיד ובלי שום קשר לרבין אני ממש לא מסכים עם מה שאמרת. החיים זה לא סיינפלד וממש לא הייתי רוצה לפרוש מהם בשיא (מי שרוצה, תפאדל שיפרוש, אבל שלא יקבע כלל כמו "עדיף למות כש..."). כמובן שאינני יודע, אבל נראה לי סביר להניח שגם רבין לא מאוד השתוקק לפרוש באותו הרגע. אדם שחייו נלקחו ממנו (קריא: נרצח) לא "שיחק אותה בגדול" בשל כך בשום צורה ואופן. אין מצב בו קורבנות רצח יוצאים מורווחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה נא המשך תגובה להדר, ואני מקבלת את דבריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי וקראתי כלפי מעלה בפתיל והכל ברור עכשיו. נפרוש בשיא :) ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע! אני אעצבן אותך עכשיו עד הסוף: אני טוענת ששייח יאסין (שחוסל, כלומר חייו נלקחו ממנו), שיחק אותה בענק! האיש היה חולה מאוד, לפי עדות מקורביו. אז קיצרו לו את החיים בקצת, והוא הפך לשאהיד-כל-השאהידים, וייזכר לנצח בתולדות האיסלאם. מה דעתך על זה? [זכור, שאם זה נכון לגבי יאסין, זה נכון גם לגבי אחרים, ואז זו רק שאלה של כאבים אישיים ולאומיים...] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היינו צריכים לפרוש בשיא :) דעתי על זה היא שמשהו חולה בתרבויות שאוהבות קדושים מעונים ושמפארות כמעט עד סגידה את זכר המתים (בגלל שהם מתים). האם יכול להיות שרוח הרפאים של יאסין מרוצה עכשיו? מאוד יכול להיות, אבל לא הוא הכתובת שבה צריך לחפש ערך חיי אדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אילו הייתי אחת מווכחני-האייל, הייתי עושה מזה מטעמים (ע"ע המאמר המוסגר שלי לעיל, על כאב אישי, וכאב לאומי, ובמשתמע- יחסיות הדברים); אבל היות ואני לא (מהווכחנים לתיאבון), ומאחר שבכל זאת הבנו זה את זה, עוד לא מאוחר לעשות רברס קטן לשיא, ולפרוש משם בנחת, המ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סבבה. למרות שאני ווכחן במקור, אני כבר מן הסוג העייף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל זאת המשך: כל העניין התחיל מפיטר יוסטינוב. האיש מת מוות טבעי, לאחר חיים ארוכים ועשירים, ובהתחשב בכך שכל אחד מת בסוף, חשתי שאולי כדאי לציין את הטוב, בבחינת הודיה על חייו, במקום לשים שק ואפר מטאפוריים. ואז זה הזכיר למישהו את וייצמן, ואת מה שהוא אמר על קבר רבין. טוב, אני לא אחראית לעזר-פהגדול-וייצמן. ומה שהוא אמר. בהקשר ובנסיבות שבהן זה נאמר,זה היה לא במקום. כ"כ לא במקום, שאפילו לא קלטתי את הקפיצה המחשבתית של האלמוני שהעלה זאת, וערן נאלץ לפרש לי אותה. אבל היות שרבין כבר עלה, חשבתי שיש גם הרבה מה להודות לגביו, (לא אוכל ושתיה!). זהו בערך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבינה לגמרי. לפחות אצלי, הצער על מותם של אנשים שחיו חיים ארוכים ומלאי תוכן - רבין, יוסטינוב, סבתא שלי - הוא במידה רבה עליי, שנותרתי בעולם בלעדיהם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |