 |
כשאני חושב על כך, תיאורית "מעגל האלימות" במובן מסוים בכל זאת קיימת. אני מתכוון לכך שהמעגל הזה קיים, אבל הוא חד צדדי. כפי שכתבתי בתגובות קודמות, לדעתי מספר הפיגועים הכולל שמתרחשים הוא בדיוק המקסימום שגופי הטרור יכולים ליצור, אולי עם ניסיונות לחלק אותם כך שגם ייראו דומים לתגובה על מעשים שלנו. הפעילות שלנו בודאי לא מגבירה את המספר הזה, אלא מקטינה אותו בגלל הפגיעה ביכולת הייצור הזאת.
לעומת זה, למרבה הצער, אופי הפעילות שלנו מתאים בדיוק לתיאוריה. לפני שבועות מספר היה ניסיון שלא צלח לחסל אז את יאסין וחבריו. דומה היה שהוחלטה סוף סוף החלטה לפתוח במלחמת חורמה ולפגוע בראשי הטרור. אבל אז, במקום נקמה כואבת של החמאס, באה ההודנה המפורסמת (אתמול שמעתי בדברי פרשנות של עודד גרנות, שלפי מקורותיו, החמס שוב מתחיל לדבר על הודנה). ופתאום מתברר שיאסין נוסע לו על עגלתו למסגד מדי בוקר לתפילה, וחוזר לביתו בשקט ובבטחה, מבלי שייעשה ניסיון מצדנו לפגוע בו. רק הפיגוע הגדול באשדוד העיר אצלנו מישהו, ונזכרנו שבעצם אנחנו מנהלים מלחמת חורמה.
נראה לי שבימים אלה קורה בדיוק אותו דבר. כל כך נפעמנו ממעשה ידינו, מעשה החיסול של יאסין שקפאנו על שמרנו. מנהיגות החמס אמנם שרויה כרגע בפחד, ולכן הם שוב מדברים על הודנה לעשר שנים וחבריהם ה"מתונים" חותמים על עצומות לוותר על נקמה, אבל לפי כל הסימנים אין להם מה לדאוג: אנחנו עכשיו מחכים שהם ייצאו מחוריהם ויתאוששו (אפילו האמריקאים החליטו לדחות את הסנקציות על סוריה כדי "להרגיע את המצב". כבר מזמן לא שמעתי משהו בלתי רלוונטי וטיפשי כזה), ויוציאו את הפיגוע הגדול הבא. עד אז נשב ונחכה.
עלינו "לשבור את המעגל". יש להילחם בהם ללא הפסקה ולא לתת להם ולמנהיגיהם להרים ראש. זו הדרך היחידה שבה נוכל לשמור על שלווה יחסית אצלנו, ואולי גם לגרום להם לבסוף, לראות שדרך הטרור פוגעת בהם הרבה יותר מאשר בנו, לזנוח אותה ולנסות דרכים אחרות, סימפטיות יותר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש