 |
לעניין הניסיון להחזיר את הרכבת לפסים של אוסלו, קולעת כאן אמרתו המפורסמת של מרקס: "ההיסטוריה נידונה לחזור, תחילה כטרגדיה, ואחר כך כפארסה". את הטרגדיה אנחנו עדיין חווים מדי יום, היוזמות חסרות השחר של ביילין ושות' הן הפארסה.
ולעניין ועידת טאבה, שכביכול השיגה או-טו-טו את הסכם הקבע המיוחל, אני לא אשכח אותה עוד שנים ארוכות, כי זה היה רגע המהפך אצלי. ויותר משאני זוכר את פרטי הדברים שנאמרו אני זוכר את הבעות הפנים בטקס בטאבה שצפיתי בו בטלוויזיה:
שלמה בן-עמי עומד שם יגע ושפוף, ובקול נכאים הוא מנסה להפיח תקווה בקרב שומעיו שההסכם הזה מביא עימו סוף לתביעות הפלסטיניות ולקץ הסכסוך. ומאחוריו עומד יאסר עבד ראבו, (שאפילו היום יכול לעורר בי סימפטיה, כי לרוב יש באישיותו משהו נעים), ובעוד בן-עמי מדבר, ניכרת זחיחות עד אין קץ על פניו של עבד ראבו, מעין גיחוך של חמלה על בן-עמי. אלה "ימיהם הגדולים" של הפלסטינים, הם שיכורי ניצחון מאהדת העולם לטענותיהם ולתביעותיהם. ילדים פלסטיניים נהרגים בתגובות צה"ל והם רוכבים חזק על הסוס הזה. ניכר על פניו של עבד ראבו, שהפלסטינים אינם מתכוונים לוותר על ניצחונם זה בנזיד העדשים של הסכם טאבה. בן עמי מסביר שבעצם נפתרה עקרונית בעיית זכות השיבה, ואילו עבד ראבו שמדבר אחריו, מבלי שהבעת הזחיחות תסתלק מפניו, אומר כמעט בגלוי לגמרי שבן עמי מפריז, שעוד חזון למועד - עם האוכל גדל אצלם התיאבון.
ברגע ההוא הבנתי, ש"תהליך אוסלו" מת ונקבר סופית. היה ברור לכל בר בי רב - וגם לפלסטינים - שאם לא מגיעים להבנה בטאבה ההיסטוריה מחליפה כיוון מבלי יכולת לשוב לתהליך אוסלו. היה ברור שהליכוד ושרון יעלו לשלטון, והיה ברור שהתכנית היחידה שיש לליכוד זה "קיר הברזל" הז'בוטינסקאי. היה ברור לרוב הישראלים שהאמינו בתהליך אוסלו כי שותפיהם הפלסטינים בגדו בהם, אבל בטאבה חלקם עוד היו מוכנים למחול על כך, לראות בכך תקלה שעוד ניתן אולי להתגבר עליה. אבל גם התקווה האחרונה הזאת נגוזה. את בכירי הרשות הפלסטנית זה לא עניין, הם "שיחקו אותה" בכל שעת פריים-טיים בטלוויזיה, בלספר לעולם כמה היהודים רעים, טובחי ילדים, כובשים חסרי מצפון וכו', והם עושים את זה עד עצם היום הזה.
לא בכדי התפכח בן-עמי אחרי ועידת טאבה, והגיע למסקנה שעם אנשי הרשות הפלסטינית בראשות ערפאת אין כל סיכוי להגיע להסכם. הם שרפו אז את כל הגשרים ואת כל המסילות, רקדו על הדם וגילגלו עיניים לשמים. אין זה משנה עוד אם עבד ראבו התפכח מאז. את הנעשה אין להשיב. אי אפשר עוד לחזור לפסים של אוסלו, כי לא זו בלבד שהמסילה הזאת נהרסה עד אפר, אלא שרכבת ההיסטוריה כבר מזמן דוהרת למקום אחר ועל פסים אחרים, יכול להיות שהיא תביא אותנו למקום עוד גרוע משאנו נמצאים בו, אבל שום משאלת לב לא תצליח להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור. מצביעי השמאל-מרכז הישראלי - הכוח העיקרי שתמך בהידברות עם הפלסטינים וצידד בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל - איבד לחלוטין כל אמון בפלסטינים ובהנהגתם, הוא מבקש פתרונות שאינם תלויים בהסכמתם או בהבטחותיהם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות