 |
גם אם לרבים נדמה שהממשלה חרגה ממידת ההסכם הסבירה (ורבים אחרים גם חושבים שלא) הרי שהפנייה לבג"ץ שקולה בעייני לילד שפונה לאימו וזו משיבה אותו ריקם, אז הוא פונה לאביו. במדינות מתוקנות (ראיתי את זה בצרפת למשל. הם השביתו לי יום שלם של טיול) אנשים מוחים על עוולות כלכליות על ידי פעולות אקטיביות - יוצאים להפגנות על רקע כלכלי כדי למחות על מדיניות הממשלה, לא עותרים לבתי משפט (כדי שאלו ישתמשו בסמכות שגם היא לא ברורה, כבר אגיע לזה). וכן, גם מפילים ממשלות וגורמים לשינוי. זה שיש לנו "דמוקרטיה של עצלנים" שיוצאים לרחובות רק כשמדובר בנושאים מדיניים אבל יושבים בבית כשמדובר בנושאים כלכליים (במקום להפוך שביתות לדבר אקטיבי עם הפגנות ושלטים והרבה רעש, כמו שראיתי באותו יום בפריס. המפגינים מילאו את "רו דה-ריבולי" במצעד שארך שש שעות לפחות והגיעו מכל קצווי צרפת) לא הופך את זה לנכון או תקין. הדרך לשנות את מדיניות הממשלה במדינה מתוקנת היא על ידי פעולה פוליטית, לא פעולה משפטית.
סמכותו של כל גורם נובעת משני מקורות - הכוח שיש לו כדי ליישם את מדיניותו ונכונותם של הכפופים לו לקבל את הכרעותיו. האם לבג"ץ יש סמכות ("כוח מחייב") להורות לממשלה לשנות את מדיניותה הכלכלית? ב"פוטש השקט" של נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק - אולי, אבל זו סמכות שהוא נטל לעצמו ואין, למיטב ידיעתי, שום חוק שנתן לו את הסמכות הזו. היא נעוצה בסופו של דבר בתחום אפור ובאמירתו של ברק "הכל שפיט". האמנם הכל שפיט? האם מדיניות הממשלה היא שפיטה? אנסה לבדוק זאת לאור שני המקורות שהגדרתי. לבג"ץ אין כוח ליישם את החלטתו על הממשלה. אני לא רואה את ראש הממשלה נשלח לכלא על ביזיון בית המשפט בשל העובדה שלא נענה להכרעת בג"ץ, כך שהכרעה שכזו של בג"ץ תביא רק לביזיונו הוא. הקריטריון השני רומז על הבעייתיות המרכזית לשיטתי - האם הממשלה כפופה לבג"ץ? (ועל כן ניתן לשאול אם היא נכונה לקבל את הכרעותיו?). אני מאד מקווה שלא (לפחות לא בצורה ישירה) אחרת העמדנו את הרשות השופטת מעל לרשות המבצעת והמחוקקת והפכנו את העומד בראשה - נשיא בית המשפט העליון, לשליט בפועל של מדינת ישראל שעל פיו ישק דבר במקום הרשויות הנבחרות (וכאן המקום אולי להזכיר שמבין שלוש הרשויות, הרשות השופטת היא היחידה שאינה נבחרת על ידי העם בבחירות דמוקרטיות, מה שמרמז לדעתי היכן צריך להיות מקומה התקין בחברה דמוקרטית). אנשים לא תופסים את זה, או שמתעלמים מזה, אבל נשיא בית המשפט העליון הופך להיות ראש הממשלה בפועל של מדינת ישראל. הרחבת זכות העמידה בבג"ץ שהנהיג ברק (לעומת, למשל, הנשיא בדימוס שמגר, ששמר מרחק מאותו "תחום אפור" שהזכרתי קודם) פתחה את הפתח להזמין אליו כל מי שמתנגד למדיניות הממשלה, בעיקר על ידי "עותרים מקצועיים" - בעיקר עמותות שונות, ובכך, לכאורה, להפוך על פיהן החלטות ממשלה ולבטל חוקים של הכנסת. אז נכון, הכנסת שלנו מידרדרת, אבל המהלכים של ברק אינם תורמים לתיקון המצב - הם רק מחריפים את היחסים בין הרשות השופטת לרשויות המחוקקת והמבצעת. תופעת העותרים המקצועיים, למיטב ידיעתי, גם היא חדשה יחסית. כל הרעיון של בג"ץ, להבנתי, היה להגן על האזרח הבודד (או על קבוצה קטנה של אזרחים) מפני שרירות ליבן של הרשויות (בג"ץ "קול העם" למשל), לא לכפות מדיניות על הממשלה ולהתערב בתקציב המדינה למשל, כמו שמסתמן במקרה ממנו התחלנו.
היחסים בין שלוש הרשויות מזכירים במשהו את נושא הדין הבינלאומי. בדין הבינלאומי יש בעיה אינהרנטית - אין מי שיאכוף אותו, על כן הוא בנוי בעיקר על רצון טוב, על הסכמים, אבל גם על ההבנה שלכל מדינה יש את הסמכות שלה בתחומה ואל למדינות האחרות להתערב בענייניה של מדינה אחרת. לדעתי כך גם צריך להיות ביחסים בין שלוש הרשויות - כל רשות צריכה להימנע ככל האפשר מלהתערב בעינייניהן של שאר הרשויות. הרשות המחוקקת צריכה לחוקק, הרשות המבצעת - לבצע, והרשות השופטת - לשפוט. ברגע שבג"ץ מתערב בענייני מדיניות הרי שהוא מתערב התערבות גסה בעינייני הרשות המבצעת.
בכל מקרה, וחשוב לי לומר זאת, אני אדם חושב עצמאי. העובדה שאינטרסנטים מקללים את בג"צ ומגלגלים עיניים לשמים בשאלה "מה זכותו" אין פרושה שאני, כאזרח, צריך להתייצב אוטומטית בצד שכנגד. אם אני אתחיל להצדיק עוולות (לדעתי לפחות) משום שהן נעשות נגד הצד שכנגדי הרי שזו תהיה צביעות ממדרגה ראשונה מצידי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש