|
||||
|
||||
ההנחה המטהפיזית של ארנהפט היא שניסוי שמגיע לדרגת רגישות גבוהה יותר, דהיינו חלקיקי מתכת קטנים יותר, הוא ניסוי שמראה תוצאות ''נכונות''. ההנחה המטהפיזית של מיליקן היא שהעיקביות בניסוי, דהינו טיפות שהמבנה שלהן אחיד, הוא זה שמביא לתוצאות נכונות. הביקורת של ארנהפט על מיליקן היא, שהוא מניח את מה שהוא מבקש להוכיח, כי הוא משתמש בטיפות שמן שידוע לו שהן אחידות, אך הוא מנסה להוכיח שהמטען אחיד. הביקורת של מיליקן על ארנהפט קשורה לחוק טבע שנקרא חוק סטוק, לגבי תנועת גופים בחלל. בגלל שארנהפט לא יודע איך נראים שבבי המתכת, הרי שהוא אינו יכול לדעת איך פועל חוק סטוק עליהם, ולכן הוא מגיע לתוצאות ''מקולקלות''. |
|
||||
|
||||
השאלה היא אם שתי ההנחות הללו היו (עבור מיליקן וארנהפט) עקרונות יסוד גדולים, או ''סתם'' קווים מנחים לניסוי נכון. בדרך כלל כאשר מדברים על הנחות יסוד מטאפיזיות, מדברים על דברים בסגנון ''הדברים הפיזיקליים מצייתים לחוקים דטרמיניסטיים'', או ''לא ייתכן ששני חלקיקים ישפיעו זה על זה מרחוק'', או ''אלוהים לא משחק בקוביות''. כל אלו הם ''גדולים'' יותר ממה שאתה מתאר, ומתייחסים למה יש בעולם - לא למתודולוגיה של עריכת ניסויים. אני חושב שפיזיקאים בכל העת המודרנית, וגם היום, יעדיפו שהניסוי יעסוק בחלקיקים הקטנים ביותר הרלוונטיים (או בדרגת הרגישות המקסימלית האפשרית), ובדברים אחידים ככל האפשר (כדי לבודד את המתשנה הנחקר). מה המשקל שיש לייחס לכל אחד מהם, זה כבר עניין לדיון הביקורתי בכל ניסוי בפני עצמו. אני עדיין לא מסיק שארנהפט ומיליקן היו חלוקים מטאפיזית. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |