 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, כדי למנוע אי הבנה, הדיון שלנו הוא טכני (לפחות מבחינתי). איננו דנים בעצם הרעיון של "רשת בטחון" חברתית (שבה אני תומך) אלא בהגיון שבהפיכתה לכלי ממלכתי בכפיה. בניסוח אחר, כיצד נעזור למוכי הגורל. שנית, אולי כדאי להגדיר יותר טוב על מי אנחנו מדברים. אלו העובדים עכשיו ועשויים להתקל בצרה גדולה אח"כ יכולים לדאוג לעצמם מראש (וראוי שידאגו לעצמם) באמצעות חסכון, ביטוח וכו. בנוסף על כך, לרוב האנשים יש משפחה, חברים, קרובים שיכולים להוות את אותה רשת בטחון בשבילם. זה מצמצם את הקבוצה שאנחנו מדברים עליה לאותם אלו שאינם יכולים לדאוג לעצמם מראש מחמת נכות, נטולי משפחה וקרובים (או שקרוביהם הם עניים וכו.) עובדה זאת מעקרת מעט את הנקודה של "כולם משלמים וכולם עשויים להינות", אותם כספים, גם אם הם משמשים רק לאותם מקרים. הם "חסד" או "צדקה" ולא "תשלום עבור שירותים". חסד וצדקה אינם מושגים חדשים. הם מהווים חלק מכל תרבות אנושית שאני מכיר. רגש החמלה והרצון לעזור קיימים אצל הרוב המוחלט של האנשים. הרעיון של "עזרה לחלשים" קדם בהרבה גם כרעיון וגם בביצוע למדינת הרווחה והיה תמיד וולנטרי. הסיבה העיקרית לכינונם של המנגנונים הממלכתיים לא הייתה ש"אף אחד לא דואג לעניים" אלא נסיון למגר את העוני. המטרה איננה בעיקרה עזרה מיידית לנצרכים אלא נסיון להוציא אותם ממצבם העגום. אני חושב, והעובדות תומכות בכך לדעתי, שבכל הנוגע לעזרה מיידית, הארגונים הוולנטריים בהחלט יכולים לספק את הסחורה ובצורה טובה הרבה יותר. ככל הידוע לי על המצב בארה"ב או בישראל למשל, מי שממש יוצא אל הרחובות או מעניק מקלט מיידי וארוחה חמה הם דווקא הארגונים הוולנטריים. כדי לקבל עזרה מהמוסדות הממלכתיים נדרש תהליך ארוך יחסית ונדרשת מידה רבה של פעולה וידע מצד הנצרך. עכשיו, ההתנגדות שלי לרשת הביטחון הממלכתית יכולה להתפס כאיזה קטנוניות. מה איכפת לי אם יקחו ממני עוד טיפה (באותה מדינה אידאלית שלי בה המיסים נמוכים). הבעיה היא לא כמות הכסף שאני צריך לשלם או ה"בירוקרטיה" (אם כי גם זאת קיימת) אלא הרקבון המוסרי שהשיטה הזאת מביאה עמה. אם אני נותן כסף למישהו באופן ישיר, זו צדקה. כמה רצון טוב שלא יהיה לי בנתינה (או מתן בסתר), עדיין ירגיש המקבל אי נוחות מסויימת. אף אחד לא רוצה לחיות על חסדיהם של אחרים, בוודאי לא לאורך זמן. תחושה זאת כשלעצמה מהווה תמריץ למצוא דרך לדאוג לעצמך ולמצוא עבודה. המנגנון הממלכתי מוגדר מראש ובכוונה לא כמנגנון צדקה (למרות שזה מה שהוא) אלא כ"זכות". מאחר וההענקה מוגדרת כ"זכות" זה איננו מרגיש את אותה "אי נעימות" הכרוכה עם הצדקה והתמריץ שלו לצאת ממצבו קטן בהרבה. על זה מתווסת התפיסה שמקורות המימון הממלכתיים, לגבי הנצרך הבודד הם בלתי נדלים. אם הם בלתי נדלים אזי אין סיבה שלא לרמות (שהרי ממילא אף אחד לא ירגיש). מהצד השני הדבר גורר החמרת הפרמטרים לקבלת התמיכה וכריכתה בהליך ארוך שנועד לוודא שהנצרך הוא אכן נצרך - מה שמגביר את המרירות כלפי המנגנון והופך אותו למסורבל יותר וחסר יכולת להגיש עזרה מיידית. (הערה כללית: אינני קושר את הדברים שאמרתי באופן ספציפי לביטוח לאומי או שאר המנגנונים הסוציאליים הישראלים. אני חושב שהדברים תקפים לגבי כל המנגנונים בכל המדינות. הם, לדעתי, אינהרנטיים לגישה) לסיכום, כדי לקשור זאת באופן יותר ברור לנושא הדיון. אני חושב שהמנגנונים הוולנטריים בהחלט יכולים לספק את הסחורה (וההיסטוריה עדתי) ואני חושב שהמנגנונים הממלכתיים פגומים בצורה אינהרנטית כך שהיתרונות (הרחבת הקף הגביה) מתאיינים לעומת הבעיות החמורות הנוצרות כתוצאה מהפגמים האלו) (בחיי שניסיתי לקצר! אולי בפעם הבאה). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |