 |
|
 |
||
|
||||
 |
אף אחת מהתשובות לא כל כך מתאימה לי. היה לי בלוג מוצלח למדי (עם שם בדוי והילה אינטרנטית כמו באגדות) במשך תקופה של כשנה. הוא שירת מטרה מסוימת, וכשהסיבה לכתיבה הפומבית כבר לא היתה קיימת, אמרתי יפה שלום לכולם וסגרתי אותו. (הארכיון עוד קיים). אז זה לא שלא התמדתי. זה פשוט לא היה דבר שנועד להתקיים לנצח... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם אפשר לחטט? או לחלופין- אילו מטרות עשוי בלוג לשמש, למעט אלו הברורות (ביטוי אישי, הרחבת מעגל המכרים וכולי)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 203526 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטרה תרפויטית, נקרא לזה? עבר עליי משבר אישי די עמוק לפני כשנה. הבלוג היה הדרך שלי להוציא את הכל החוצה, לקבל פרספקטיבות של אנשים אחרים, לראות את התמונה הגדולה יותר של מה שעובר עליי, אפילו להחליט החלטות לגבי דרך התמודדות ולגבי העתיד. בסופו של דבר התגברתי על אותו משבר, וכבר לא היה לי צורך להמשיך ולכתוב במקום פומבי או לקבל פידבק על החיים שלי. ותסלחי לי על הערפול בתשובה. בכל זאת אני לא רוצה שיקשרו ביני לבין הבלוגרית ההיא... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שמי שכותב בלוג משתפך עושה זאת בעיקר בשביל אפקט "קבוצת התמיכה" - כותבים על מנת לקבל פידבק ותנחומים מאנשים אחרים ובתמורה קוראים ומזדהים (עם או בלי מרכאות) עם בלוגרים אחרים. כלומר אין משמעות אמיתית לאיכות הכתיבה או לרצון להתפרסם בבלוגים הנ"ל, ומי שקורא לבלוגים הללו "מתבכיינים" פשוט מפספס את הנקודה כי הוא לא קהל היעד שאליו מיועד הבלוג. וחוץ מזה יש לי שאלה לכרמית (תתעלמי ממנה אם היא חודרנית מדי): מה הועיל לך יותר (אם בכלל) הכתיבה של הבלוג (הוצאת הכל החוצה), או האינטראקציה עם הקוראים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, לא הבנתי. אם אני לא קהל היעד של מישהו שכותב "קשה לי!!!!!1 אין לי חברה, אני מביא ביד כל היום!!! בעסזה!! תעזרו לי!!" וכדומה, אסור לי לקרוא לו "בכיין"? הנקודה ברורה - אלה אנשים חלשים, שזקוקים לעידוד. אז מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לך לקרוא לו בכיין. אבל זה כמו שאני אקרא ספר של וויטגנשטיין, ואתלונן שמשעמם לי כי ''הוא כל הזמן מתפלסף''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלהוציא הכל החוצה עזר, אבל... להוציא דברים החוצה יכולתי גם בפנקס פרטי או בקובץ וורד. התגובות של האנשים נתנו את הערך המוסף לכל העניין. מה שעבר עליי היה מאוד אינטנסיבי ומאוד אמוציונלי והיו הרבה תגובות, עצות, אנשים שעברו עליהם דברים דומים. לא כל התגובות היו בבחינת ''עזרה''. חלק מהאנשים ממש עצבנו אותי. למשל היה מישהו שכל הזמן אמר ''את צריכה לשמוח שכואב לך כי זה אומר שאת בדרך להחלמה''. הייתי מוכנה להחטיף לו בוקס בכל פעם שקראתי את זה. והיו אנשים שנתנו עצות שלא היה לי נעים לשמוע, אבל בדיעבד הסתברו כנכונות ואמיצות. התועלת הכי גדולה בפרישת הגיגים כל כך פרטיים באינטרנט, היא שאנשים לא עושים לך הנחות. תמיד יש את קבוצת ''הבנות'' שתחבק, אבל יהיו גם את אלו שיכריחו אותך לעמוד מול המראה ולראות מה בדיוק לא בסדר באיך שאתה חושב ומתנהג ומרגיש. אפשר להגיד שבעצם הקמתי לי קבוצת תמיכה פרטית באינטרנט. אמנם לא היה פסיכולוג מנחה שימתן את התגובות, אבל גם סטירות הלחי הוירטואליות מאנשים לא כל כך רגישים לימדו אותי משהו (למשל, שלמרות הכל זו לא טרגדיה יוונית אז אולי אני צריכה להפסיק לייבב קצת ולהתחיל להירגע). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |