 |
I. נו, באמת, זה לא סבוך במיוחד, כל הקטע של ביקוש והיצע, רווח והפסד... בתכלית הקיצור: פוטנציאל הרווח של חנות א' הוא, נגיד, 100. ברגע שהחנות מחליטה לעבוד ביום שבת, היא מאבדת, נגיד, פוטנציאל של 20 בגלל קונים דתיים שלא יסכימו לקנות בה. אז עכשיו הפוטנציאל שלה הוא 80. אני, כאדם חילוני, ועוד עשרה אחוז מהאוכלוסיה, נגיד, מחליט שאני קונה אך ורק בחנות הזאת, ולא בארבע המתחרות שיש לה בסביבה, וכך במקום לקבל חמישית מהכסף שאני מוציא על מה שהחנות מוכרת, הוא מקבל 100 ממנו, כלומר, אם נניח שעשרת האחוזים החילוניים הם מדגם מייצג של הקונים, הוא מקבל מאיתנו 50 במקום 10. עכשיו, הפוטנציאל שלו עלה ל-130, והוא רואה ברכה בעסקיו, וברור לו שעדיף לו להמשיך ולפעול גם בשבת, כי כך פוטנציאל הרווח שלו גדול יותר מאשר במצב ההופכי. II. לא, אלו מושגים סוציולוגיים, שאפשר ליישם אותם לגבי כל ארגון. מדובר בשיטות תקשורת בין צרכן (או חבר בארגון) לבין יצרן (או הארגון). קול (voice) הוא היכולת להביע עמדה באופן ישיר בפני מקבלי ההחלטות. למשל, בחירות הן שימוש בקול בארגון שנקרא מדינה. משלוח מכתבי תלונה למפעל שעובד בשבת הוא שימוש בקול בפני יצרן. יציאה (exit), לעומת זאת, הוא היכולת להביא אי שביעות רצון באמצעות עזיבה - למשל, להפסיק לקנות מוצר, או לעזוב את המדינה, או להפסיק לשלם דמי חבר (מה נקרא "להצביע ברגליים"). ארגונים שונים רגישים לשיטות תקשורת שונות. הספר של הירשמן שהציע את המושגים הללו גם תיאר מה קורה מתי שצרכנים של שירות מסויים (למשל, רכבות) מעדיפים להביע את עצמם באמצעות יציאה (לא לנסוע ברכבת אלא בשיטת תחבורה אחרת), אבל מציע השירות (חברה ממשלתית) כלל לא רגישה לצורת התקשורת הזו (משום שאין להם שום מחוייבות לרווח כלכלי). במצב כזה, היצרן לא מקבל אינדיקציה לכך שהצרכנים אינם שבעי רצון, וחלה התדרדרות מתמשכת בשירות הניתן. באופן כללי, השיטה הקפיטליסטית נותנת עדיפות לתקשורת באמצעות יציאה (זו המשמעות של תחרות), על פני קול, שהיא שיטה שמקובלת יותר בפוליטיקה, או במשק שתלוי בפוליטיקה (כמו משק במדינה סוציאליסטית). III. לא, אבל אני מעודד אנשים לפעול כמוני. גם פניה לפוליטיקאים לא תישא פרי אם לא יהיו איתי עוד כמה מצביעים פוטנציאליים שיהוו משקל אלקטורלי משמעותי. כמו שהראיתי לעיל, לא צריך אחוז גדול במיוחד כדי להפוך את היוצרות במשחק החרמות הדתיים. IV. אני ביישן אני.
|
 |