|
||||
|
||||
דוב, תשובות על שאלות רבות ומעניינות שאתה מעלה בתגובתך, בפרט בסיפא שלה, מחייבות תגובה באורך כזה שהשרת של האייל עלול חס וחלילה לקרוס מחמת העומס. אציין רק זאת: כדי להעריך נכונה אם מדיניות החוץ של ארה"ב היתה "איכפתית" או "אוהדת" לישראל בתקופה הנדונה יש לכל הפחות: א. להבין את מכלול האינטרסים של האמריקנים באותה תקופה (ומדובר במעצמה שיש לה אינטרסים בכל העולם). ב. לבחון את את המדיניות הספציפית של ארה"ב כלפי ישראל על הרקע הכללי הזה. לידיעתך, יש היסטוריונים הסבורים בעקבות בחינה כזו שארה"ב פעלה במידה ניכרת נגד האינטרסים שלה עצמה במהלכיה שצידדו בהקמת מדינת ישראל, שהיה משהו אידיאליסטי ביחס שלה כלפי המדינה החדשה, אחד מהם הוא פול ג'ונסון, ואני מצטט: "מהלכי הגיבוי לישראל ב-1948-1947 היו המותרות האידיאליסטיים האחרונים שהתירו לעצמם האמריקנים בטרם אפף הריאל-פוליטיק את העימות העולמי... שיקולים אלה לא היו תופסים מקץ שנה, כשגברו מאמצי שני הצדדים, ארה"ב וברה"מ, לגייס בעלי ברית במלחמה הקרה" (היסטוריה של הזמן המודרני, ע' 429). (אגב, דעתי שונה משל ג'ונסון. הקדשתי פעם חצי שנה מחיי לבירור הסוגייה והגעתי למסקנה ששיקולי ריאל-פוליטיק של המלחמה הקרה שיחקו תפקיד מרכזי במדיניות החוץ האמריקנית ביחס לסוגיית פלשתינה עוד מהיום הראשון לאחר החלטת החלוקה.). ולעניין המחלוקת עם מר מאן. אני חושב שאתה ואני בדעה אחת בסוגייה זו. אפשר אולי לסגת חד צדדית ממקומות כאלה ואחרים, אבל אין לעשות זאת רק כדי לקבל לגיטימציה מהאירופים ל"כסח" את הפלשתינים אם גם לאחר נסיגה כזו הם ימשיכו לתקוף. אני מסכים איתך בהחלט שלעשות זאת רק כדי להיתפס בעיני האירופים כ"ילדים טובים", כלשונך, זו אסטרטגיה מוטעית, ואני גם משער, כמותך, שגם אם נאמץ את התסריט של מאן, הרי שברגע שיגיעו תמונות הטלוויזיה הראשונות של "פלסטינים מכוסחים" תמהר אירופה לגנות אותנו (שהרי לטלוויזיה ממהותה אין זיכרון היסטורי). שמעון |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |