|
השורה האחרונה בתגובתך היא דוגמא טובה לעיוותי-השמיעה הישראליים שהזכרתי בתגובה 200551 . סיסמאות כמו "ברוח ובדם" דומות ל"הציונות תנצח" הרבה יותר משהן דומות ל"מוות לערבים". אפשר לוותר על הדיונים המתישים בשאלה האם מדובר על דמם ורוחם של הצועקים או של אחרים, ולהסכים ש"ברוח ובדם" מהווה תמיכה מפורשת במאבק מזוין. לא צריך לתמוך במאבק מזוין נגד צבא כובש בשביל להכיר בהבדל המהותי בין הסיסמה הזו (והעמדה הנפשית שממנה היא מגיעה) לסיסמאות שמהוות קריאה לפוגרום.
אבל השאלה ששאלת לפני השורה האחרונה היא אכן שאלה קשה. יש לי כמה תשובות, אף אחת מהן לא מספיקה בפני עצמה אבל הן אמורות להשלים זו את זו. הראשונה היא שלא הגעתי לבודרוס להפגנה "שלי", אלא באתי כתומך בהפגנה של הפלסטינים נגד הגדר, וכסוג של מגן אנושי. תשובה נוספת היא שבתור בן החברה הכובשת, שנהנה מהפריבילגיות של בן החברה הכובשת, אני לא אמור להגיד לפלסטינים איך לנהל את מאבק השחרור שלהם ובאילו אסטרטגיות לתמוך. הייתי מעדיף לראות את המאבק הפלסטיני פציפיסטי לחלוטין, אני חושב שזה היה חכם יותר גם מבחינתם, אבל אין לי ספק שמאבק מזוין נגד הצבא הישראלי הוא לגיטימי הרבה יותר מהכיבוש שהצבא הזה אוכף; כלומר שלפחות תיאורטית אין לי בעיה חמורה עם סיסמאות שתומכות במאבק כזה. אני מודע לכך שעבור חלק מהמפגינים קריאות בזכות מאבק מזוין עשויות להיות גם קריאות בזכות רצח ילדים, וכאן נכנסת סיבה נוספת להשתתפות בהפגנות שבהן נצעקות קריאות כאלה. אני מעניק חשיבות רבה יותר למעשיהם של המפגינים (=השתתפות בהתנגדות אזרחית לא-אלימה) מאשר לדעותיהם. כאשר אני משתתף עם הפלסטינים בהתנגדות אזרחית אני משפר את סיכויי ההצלחה שלה, מפחית את המחיר היקר שהם משלמים עבורה, ומראה להם שצעקתם נופלת על אזניים ישראליות קשובות; בכך (אני מקווה) אני מחזק את סגנון המאבק הזה.
|
|