|
||||
|
||||
"בדמוקרטיה כל אחד נשקל לפי קולו - כלומר משקל שווה לכל אזרח." אבל לקבוצות שונות באוכלוסיה יש יכולת שונה להתאגדות מה שמאפשר לקבוצות שונות לקבל קול במשקל רב יותר ממשקלן באוכלוסיה. אם תסתכל על קבוצת החרדים מול קבוצת החילוניים בישראל תראה שלמרות שהחילוניים מהווים רוב, מוענק לחרדים כוח רב יותר. בנוסף על כך, האנשים המצויים בעמדות הכוח נוטים להיות חברים של "בעלי הממון" ולא של "דלת העם" (ולחילופין, החברים של בעלי הכוח הופכים, מתוקף היותם חברים, לבעלי ממון - על חשבון ה"עם") "בשוק, כל אחד נשקל על פי כספו - כלומר משקל אחר לעשיר ולעני." בשוק, כל שקל מקבל משקל שווה. בהתיחסות להיבט של צריכה. יש קבוצה קטנה של עשירים שעשויים לצרוך מוצרים יקרים וקבוצה גדולה של "לא עשירים" שצורכים מוצרים יותר זולים. התוצאה היא מגוון של מוצרים במגוון של מחירים. "ההנחה בשני המקרים היא שלכל אדם יש העדפות לגבי מה שהיה רוצה שיקרה בתחומים שונים של חייו, והשיטה (דמוקרטיה או שוק) משקללת את ההעדפות השונות של הפרטים ומגיעה להחלטה לגבי הפעולות שיש לנקוט. כלומר, מה צריך להעשות ועל מה יש לוותר" טעות בידך. זה לא משחק "סכום אפס". אין סתירה בין שכר גבוה למקצוע x ושכר גבוה למקצוע y. הדמוקרטיה איננה משקללת שום דבר. ההשפעה שלך על שכר העובדים הסוציאלים בבחירות היא אפס מוחלט. אתה בוחר *אנשים* לעמדות כוח מתוך הרצון שיפעלו "בערך" כפי שאתה רוצה אבל שום דבר איננו מחייב אותם לעשות כן. וההשפעה של גורמים אחרים (כמו החברים "בעלי ההון" שלהם או שיקולים קואליציוניים) תהיה חזקה יותר. כאשר אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה קראו לו בכיכר "רק לא ש"ס". האם זה הזיז לו? האם העובדה שמרבית תושבי המדינה מתנגדים ל"כפיה הדתית" השפיעה ולא במקצת על מדיניות הממשלות השונות? ומה בדבר התמיכה בנסיגה מהשטחים? המציאות היא הפוכה ממה שאתה מתאר "לדוגמא, אילו שכרם של העובדים הסוציאליים היה נקבע על ידי השוק הפרטי, קרוב לוודאי שהם היו נעלמים מן העולם, כיון שבדרך כלל הנזקקים לשירותיהם אינם יכולים לשלם להם." האמת היא שאני בכלל לא בטוח שהעובדים הסוציאלים מהווים "שירות חיוני" לעניים. אבל בהנחה שכן, אם ישנה קבוצה גדולה באוכלוסיה שזקוקה להם אזי וודאי שיהיו בדיוק כפי שקיומן של מסעדות יוקרה לא שולל את קיומם של דוכני פלאפל או מסעדות פועלים. בכל הנוגע למוצרים ההיסטוריה מראה שרוב המוצרים שנחשבו פעם למותרות הופכים, ברבות הימים, למוצרים עממיים שווים לכל נפש. כוונתי איננה לענקי יהלומים שמעצם הגדרתם הם סממני מעמד כלכלי אלא לאותם מוצרים שימושיים שהופכים את חיינו לקלים יותר. דוגמה מקובלת מהשנים האחרונות הם הטלפונים הסלולוריים אבל ישנן הרבה אחרות כגון מכוניות, מקררים, מכונות כביסה וכו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |