|
מי שלא הובן כאן הוא קאנט. ברור שלא מדובר כאן על פעולות העובר, אלא על המעמד המוסרי שיש לעובר. יש רק דבר אחד במוסר הקאנטיאני שיש לו מעמד מוסרי והוא תכלית לכשעצמו וזה הפועל הרציונלי. נקודה. ההתייחסות לכל השאר (חיות, עצים וכו') היא בעקיפין, מתוך האינטראקציה הבין-אישית. אז כמובן שלא נובע מהמוסר הקאנטיאני שכל מי שלא רציונלי דינו מוות, אבל החשיבות המוסרית שלו היא משנית. אם לפרוט את זה קצת יותר: את הרג החיות אין צורך להצדיק כי מעמדן המוסרי שנייני, אך את הרג בני האדם יש צורך להצדיק כי הם תכלית בפני עצמם (כמובן שהרג הוא אסור באופן קטגורי ע"י קאנט, אבל העיקר שהרעיון ברור). אני מקווה שברור כעת למה התכוונתי כשאמרתי שהמוסר של קאנט הוא מוסר של רציונליים. מכאן נובעת בקלות יחסית הבעייתיות של המוסר הזה. האם עובר הוא רציונלי? האם מגיעה לו התייחסות כאל אדם? האם הוא אדם בפוטנציאל? שאלות הגדרתיות שכאלו עולות עבור כל תיאוריה מוסרית שמבססת את עקרונותיה על הנחות לגבי טבע האדם. הקושי הוא לא בלענות עליהן, כי ניכר שיש לצדדים השונים תשובות יפות מאוד, אלא הקודי הוא בלהבין את הפוטיליות שלהן. אלה שאלות שרק מסיטות את הדיון מהבעייתיות האמיתית ועושות זאת בצורה שלא מאפשרת מציאת פתרון. לבעיות מוסריות יש את הנטיה המעצבנת שהן תמיד צצות בשוליים, בתפרים של התיאוריה המוסרית. לכן אפילו אם ההנחות המטאפיזיות של תיאוריה מוסרית זו או אחרת הן סבירות, עדיין מובטח להן שהן יכשלו בטיפול באינספור בעיות שנוגעות להגדרות של אותן ההנחות.
שנית, זה "רק נראה לך" שרוב התיאוריות המוסריות לא מתעסקות בצווים קטגוריים, אלא רק היפוטתיים. פילוסופים במאה האחרונה כבר למדו להצניע את היומרה של התורות המוסריות שלהן ולנסח אותן בצורה לא-מטאפיזית ומאוד אמפירית. אבל ברגע שתיאוריה מוסרית מחליטה להגדיר עבורנו או לגלות לנו מהו "טוב" ומהו "רע" היא חורצת את גורלה במעין חרקירי נטורליסטי. הקפיצה מהמצוי לראוי, ושים לב שזה "ראוי" ולא "ראוי, לשם מטרה X", היא בלתי לגיטימית וכל הדיו שבעולם יכול להשפך על תיאוריה שכזו מבלי להצדיק אותה. זוהי קפיצה מושגית בלתי אפשרית שרק מבט מפוכך מעמדה פילוסופית-לשונית נכונה יכול להציל אותנו ממנה, והיא לצערי מנת חלקן של כמעט כל התיאוריות הפילוסופיות, לבטח רוב המפורסמות ביותר.
|
|