בתשובה לדניאל קלטי, 23/03/01 2:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם כך, האם אתה גם נמנע מיצירותיהם של ואגנר, ברהמס, ון-גוך ולנון? במלים אחרות, אם נהנית ארבעים שנים מיצירה מסוימת, ואז קם היוצר ומתבטא בצורה מחפירה, באיזו צורה בדיוק זה פוגם ביפי היצירה הקיימת? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בתשובה לשאלתך הראשונה - דוקא לא, אינני נמנע. להיפך. אני מודע לכך, שקיים כאן חוסר-עקביות מסוים. זהו דבר רגשי, לא שכלתני בעיקרו, ולפיכך קיימות סתירות... אני מניח, עם זאת, שהסיבה להבחנה רגשית זו הינה העובדה, שבשונה מהם - מאיר אריאל והתבטאויותיו היו חלק מן התרבות היומיומית, תרבות ההווה המקיפה אותנו, בעוד שוגנר, ון-גוך, ברהמס או אפילו לנון הינם, כבר, דמויות הסטוריות, שעברו, עקב כך, משדה הדיונים הפוליטיים-חברתיים האקטואליים לשדה היצירה האמנותית של התרבות האנושית בכללותה, בלא קשר ממשי לשאלה, אילו בני-אדם הם היו. כך אני רואה זאת. שלך, דני. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |