בתשובה לדובי קננגיסר, 13/02/04 18:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בדוק פה חפש ב"מבנה המשפט" מסתבר שהוסיפו עוד שתיים. או, ליתר דיוק, מיקמו בסעיף הזה עוד שתי החלטות שהיו פעם במקום אחר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה מפריע להם אם אנשים משמיטים את ה"בו"? אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה שלהם לצמצם את השפה, כאשר אפשר באותה מידה להרחיב אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים לא משמיטים את ה"בו" אלא את ה"ש" שלפני ה"בו". מה אכפת להם? מה אכפת לך אם מהמילה "מילה" הייתי משמיט את ה-ה'? זהו שינוי שאין לו סיבה חזקה מספיק ואין לו תקדים מוצק דיו בהיסטוריה של השפה. ההשמטה אינה הרחבה של השפה אלא ניוון שלה. לא מדובר פה באיזו ביטוי מדויק וססגוני שאין לו תחליף מקובל או "תקין". מדובר או בסתם עצלנות וניוון או בתיקון יתר - זה נשמע טוב יותר. אני אישית מאמין שיש לשאוף לקלסיות ולסגנון גבוה של השפה, לפחות כשמדובר בהוראה ובקביעת תקנים. העם בכל מקרה עושה כרצונו אבל צריך לפחות לנסות להקנות את מה שנכון. התפיסה של "למה לא להשמיט" נובעת מאותו מקום שממנו נובע "מה הטעם ללמד ערכים, הרי בכל מקרה יש פשע" או "מה הטעם לשנן, הרי גם כך שוכחים הכול אחר כך". המערכת והמוסדות האחראים צריכים לשאוף לאידאל. גם כך המציאות מפשרת את זה אחר כך. אם מראש היו מוותרים אז בכלל השפה הייתה מידרדרת לתהום. לדעתי יש ללחום מלחמת חורמה בהתנוונות השפה או התחומים האחרים בכלל, כמו חינוך, ידע וערכים. אם כל צד ימשוך לכיוון אחר אז אולי נתייצב באמצע. אולי האמצע יהיה פחות נורא. בלי קשר, אני פעם מחיתי נחרצות נגד החוק הזה והוכחתי שהוא סותר את רוח השפה העברית בכלל וכן את רוח החלטות האקדמיה בפרט. אבל זה לא משנה לטעמי. יש להחזיק בכל הכוח בסטנדרט מסוים, קלסי ותקין. לגבי הרחבת השפה - היא אכן מורחבת לא פעם במקרים ראויים, בביטויים ססגוניים שאין להם תחליף מוכר, בצורות לשון חדשות. האקדמיה חדשנית הרבה יותר ממה שאנו חושבים. יושבים בה לא מעט זקנים תוססים בעלי רוח צעירה ומתקדמת. לפעמים אנו הסטודנטים הצעירים מוחים נגד הקדמה שהם מעודדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, זה מאוד מעניין אותי: התוכל לפרט על מחאתך נגד החוק? אם מאיזושהי סיבה אתה לא רוצה כאן, אשמח גם לדואל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, כמובן, במאמר לפרסום! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מתוך איזה מייל ששלחתי למרצה שלי. בעד השמטת השי"ן במשפט משועבד: הצירוף של "הבית נשרף" ו"בבית הזה נולדתי" ייצור את "הבית שנולדתי בו נשרף". הצורה "הבית בו נולדתי נשרף" נחשבת פסולה בשל השמטה חסרת סיבה של אות השעבוד. אולם ההבדל בין הצורה הפסולה לבין הצורה התקינה אינו מסתכם בהשמטת השי"ן, אלא נראה גם בטרנספורמציה של מיקוד: המושא מוזז לתחילת המשפט: לא קיימת הצורה "הבית נולדתי בו נשרף" אף שגם בה מושמטת אות השעבוד. רק הצורה "הבית בו נולדתי נשרף" קיימת. מדוע? משום שעצם הטרנספורמציה כבר מסמנת את רצף "בו נולדתי" כפסוקית, ובהתאם לעקרון הבסיסי ביותר של השפה ושל החשיבה – עיקרון החסכנות – לא מסמנים פעמיים. מכאן,שהשמטת אות השעבוד אינה נובעת בהכרח מעצלות הדובר או מתיקון יתר, אלא מאחד העקרונות הבסיסיים ביותר של השפה ושל החשיבה. פסילת הצורה הזאת פירושה פסילת עיקרון בסיסי שרבים מחוקי הדקדוק מתבססים עליו, וכתוצאה מכך גם קביעות אחרות צריכות להיפסל, כמו למשל החלפת "את אותו הדבר" ב"אותו הדבר" וכן הלאה. עם זאת, אני עדיין בעד החוק.טיעוני הם אקדמיים אך תפקידה של האקדמיה אינו רק אקדמי אלא גם ובעיקר חינוכי וערכי ומבחינה זו עדיף לדבוק בקלסי בעיקר כאשר התרת צורות אחרות לא תובן כ"עיקרון החסכנות של השפה" אלא כהתרת הרסן ותשמש "רוח גבית" לניוון נוסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אור. הסברת ונימקת גם את דעתי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |