 |
|
 |
||
|
||||
 |
אנסה להבהיר את עצמי בצורה טובה יותר כי דומה שהדיון הסתבך בדקויות המקשות על הבנת עיקרי הרעיונות שלי (ומן הסתם, מקשות עלי את הבנת דקויות הרעיונות של אחרים). בעיני, *כל* ארגון הוא צירוף של תכונות מסוימות הקיימות בו *משום שהוא ארגון*, בלי קשר למיקומו, גודלו, מטרותיו המוצהרות, חיוניותו, אופיו או התמיכה בו בציבור. במלים אחרות, רשימת התכונות ועקרונות הדינמיקה שאציג להלן מאפיינת כל ארגון: א. ארגון אינו יישות משל עצמו אלא סך כולל של הפרטים החברים בו. ב. דחפיהם של החברים בו מתמצים למה שאכנה לנוחות הדיון “מטרות הארגון”. ג. הדינמיקה המארגנת את סך כל דחפיהם של הפרטים בארגון ל”מטרות הארגון” היא מה שכיניתי “היד הנעלמה של המנגנון.” ד. המנגנון המושל ביד הנעלמה של המנגנון מביא לכך ש”מטרות הארגון” חופפות במידה רבה את המטרות האנושיות הבסיסיות של הפרטים המרכיבים אותה. ה. המטרה העיקרית של כל ארגון היא הישרדות והתרחבות, ממש כמו שהדחף העיקרי של כל פרט הוא הישרדות והעברת המנגנון הגנטי שלו לדור הבא. ו. כמו בחברה האנושית, כוחו של ארגון לשרוד ולהתרחב מוגבל על ידי השאיפות הדומות אך מנוגדות לשלו של פרטים וארגונים אחרים. ז. כל ארגון מציג את מטרותיו באור שיהיה נוח יותר לשרידותו. זהו מה שאכנה, כדי שלא לחזור על הגדרות קודמות, יעד דקלרטיבי. אותו יעד דקלרטיבי משתנה בהתאם לזמן ולמקום (סביבת המחייה של הארגון). לדוגמה, ארגון מטיפוס ממשלתי יאמץ יעד דקלרטיבי המדגיש את השירות שהוא מעניק לציבור והטובה שהוא משפיע עליו. ארגון מטיפוס חברה מסחרית ידגיש יעדים אחרים ולעתים אף יגדיר בגלוי כי יעדו הוא הישרדות. ח. למרות שאיפתו לשרוד, כל ארגון עשוי למות (כלומר, להיעלם) כאשר כוחו נחלש מול ארגונים אחרים, או לעבור מטמורפוזה שתחייה אותו מחדש בדמות שונה במקצת. כדי להבהיר איך זה עובד בפועל, ניקח לדוגמה את טענתך כי סגירה שטחית ומהירה ככל האפשר של תיקים אינה נראית כמקדמת הגדלה של המערכת. לכאורה, יש הגיון רב בטענתך, אך בפועל היא נובעת מראייה צרה של משמעות המושג הישרדות. זו אינה כוללת רק מניעת מוות ארגוני אלא גם נסיון להנציח מעמד וכוח כאשר אלו עומדים לרשות הארגון. לדוגמה, היינו מצפים כי מונופול בתחום מכירת הנעצים בישראל ישאף פחות להרחבת כוחו (למשל, באמצעות נסיון להפוך את הנעצים לדרך המועדפת לחיבור קורות בטון בבניין) ויותר להמשך המצב הקיים והבלעדיות הקיימת ממנה הוא נהנה. רוב המונופולים שואפים לשמר את מעמדם בשוק בו הם פעילים ובמידת האפשר גם את יחסי הכוחות בינם לבין מונופולים אחרים. בהתייחס לענייננו, מערכת המשפט נהנית ממונופול על תחום פעילות אנושית מסוים והיא מנסה לשמר את המונופול הזה באמצעות חיזוק חוזר ונשנה של כוחה היחסי. במקרה שלפנינו, חלק מכוחו של הארגון נובע מהעובדה שאין איום ממשי על שליטתו בתחום פעילותו ולכן מוקדש מאמץ ניכר למניעת חדירת חברים חדשים לגילדה המובחרת השלטת בו, במיוחד בדרגים העליונים, גם כאשר הדבר בא במפורש על חשבון השירות לאזרח. נוסף על כך, הרחבה של מערכת המשפט קיימת גם קיימת, אך היא מתרחשת קודם כל בדרגים הנמוכים של הארגון ואינה קיימת באותו היקף כמו הגידול במספר דורשי השירות. הדרך היחידה לשמר את כוחו של הארגון (כלומר, לא לוותר על סמכויות וכוח) היא להמשיך לטפל ברוב התיקים, אך לעשות זאת באמצעות “סגירה שטחית ומהירה” של תיקים. כך נשמר הכוח בתוך המערכת (כלומר, לא מוצא לגוף חיצוני) וראשיה עדיין שומרים על כוחם בתוכה. כדי לסבר את האוזן ולהבהיר את הדברים: בין שנת 1960 לשנת 2000, לאורך ארבעים שנה, גדל מספר השופטים הבכירים (מחוזי ועליון) במאה אחוז (מ-49 ל-100). מספר השופטים בבית משפט השלום גדל ב-330 אחוז ומספר עורכי הדין גדל באלף אחוז (מספר הסוהרים גדל ב-690 אחוז ומספר השוטרים ב-360 אחוז. כל הגורמים הללו, ובמיוחד עורכי דין ושופטים, פועלים יחד כארגון בשני מובנים קריטיים: שניהם מפעילים כללי גילדה המונעים כניסה לא מבוקרת של אנשים לתחום המקצועי; ושניהם מפלים לרעה כל מי שאינו שייך לארגון. מבחינת השופטים, סגירת תיקים מהירה אינה ויתור על כוח או השאיפה להגדלת הארגון משום שהכוח מועבר כאן בצורה אופקית מגורם אחד בתוך הארגון (נאמר, שופטי בית משפט השלום) לגורם אחר בארגון (הפרקליטות). עתה לשאלתך השנייה: האם מערכת המשפט חרדה למעמדה? האם יש לה בכלל ממה לדאוג? האם יש סכנה לביטולה? התשובה היא: כן ולא. על פניו, רק מטורף ינסה להעלות רעיון של ביטול מערכת המשפט באופן מוחלט. כלומר, המונופול שלה בתחומי שיפוט אינו נתון בסכנה. מצד שני, אורבת לה תמיד סכנה של שחיקה הדרגתית ומצטברת בכוחה. לדוגמה, יכול לבוא אדם ולטעון כי יש לבקר את החלטות הפרקליטות באמצעות דיון בוועדה ציבורית כלשהי או, חמור מזה, כי צריכה להיות דרך להעניש ולהדיח שופטים או פרקליטים שסרחו. כל עוד מנגנון השיפוט וההדחה הוא פנים-ארגוני וחשאי יחסית (כמו וועדות משמעת או דיונים לא פורמליים בין חברי הארגון) מערכת המשפט תתנגד לכך אך בלחץ ציבורי עשויה לכונן זאת. העברת הכוח לגורם חיצוני, עם זאת, תגרום לכל המערכת לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם על חייה. אינסטינקט קיומי פשוט מדריך אותה, לא הגיגים או החלטה אסטרטגית. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |